עוד לא הבנתי שאני בצבא.

לא לפי המדים,

לא לפי הזמנים,

לא לפי הבכי כל יום,

לא לפי הקול הצרוד שלי,

לא לפי שום דבר.

בטח ובטח שלא לפי החזרה הביתה.

מרגיש לי לא פה ולא שם.

סוג של טיול שנתי..

סוג של חלום

משהו לא מציאותי.

לא רציתי לעזוב אתמול בגלל כמה סיבות,

האחת- יותר קשה לחזור ככה.. שביזות בקיצור..

הסיבה השניה היא הגעגועים אחר כך לבית לאמא לחברים,

והסיבה השלישית שמורה במערכת..

כל הבנות שדיברתי איתן היום ואתמול, הלכו לישון וישנו טוב,

אישית, חזרתי עייפה אבל לא ישנתי.

יצאתי עם חברה טובה והיה ערב מדהים!

בלילה ישנתי טוב יחסית לבעיות השינה שלי..

התעוררתי בשעה 6 בטירוף כזה שאני מאחרת וישר בדקתי את השעה

ונזכרתי.. שאני בעצם בבית.

בסופו של דבר קמתי בשעה 9

פתחתי מוזיקה (כל כך קשה לי שם בלי מוזיקה.. זה כל כך חסר.)

ניסיתי לאכול משהו בקושי רב..

לא להאמין שאנחנו כבר באמצע היום.

ונשארו רק שעות ספורות עד השינה ולאחר מכן הבוקר יפציע

ואצטרך ליסוע הרבה זמן עד לבסיס.

הפעם, אנחנו סוגרים שבת.

אני מקווה שהשבועיים האלה יעברו כמו שצריך ושהכל יהיה בסדר.

בסה"כ אני משתדלת להנות מכל רגע, גם אם קשה, וגם אם אני בוכה.

בסופו של דבר,

זאת חוויה מדהימה!

אמא באה לפגוש אותי מתחנת הרכבת.

וצעקתי לה: "אמא לא לבכות" בקול הצרוד שלי..

טוב אז... טירונות זה לא כזה נורא!!

האמת שאני מוצאת סיבה לבכות בגללה כל יום..

בהתחלה בכיתי כי רציתי לעזוב את התפקיד,

עכשיו אני בוכה כי אני לא רוצה לעזוב, ורק רוצה להישאר..

כרגע יש סבירות גבוהה שאני לא אהיה בתפקיד וזה נורא מעציב אותי..

בכיתי אתמול ובכיתי היום, בלילה לא ישנתי כי אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על התפקיד..

אין לי מושג מתי אקבל תשובה וזה פשוט הורג.

מי היה מאמין שאחרי שבוע בצבא

יהיה הפרדוקס המטורף הזה!

כל כך מקווה להישאר..