ף

Doctor Jekyll and Mister Hyde dancing around in my insides.

היום נדבר על מעיים. אני ממש ממש ממש אוהבת מעיים.

המעיים הם איבר המשתייך למערכת העיכול.

למה זה לא הצליח, חומר למחשבה.

חומר חמור. פושע. ו זה קצת פשע מה שקורה פה בעצם.

בואו ואספר לכם סיפור.

היּה היה גובלין, ולו שתיי בנות.

אחת הייתה גבוהה, ולה צמה אירית, ועיני תכלת, ואף סולד, והשנייה היתה דומה לאביהּ.

איסתריא בלגינא קיש קיש קריא, ואני עומדת בשקט, ומנסה ליצור קשר עין, שברגע שיווצר קשר עין, ואף למאית השנייה ישר תיווצר הבנה. הכל מתווצר.

בכלל, ניצחתי את הטבע, קטן עליי. מה זה כבר? להתאפק. יודעים, איפוק. אני ממש אוהבת איפוק. ומעיים. כן, איפוק ומעיים. זה נחמד.

מדברת אל עצמי קצת. מועדונים מביאים עליי את ההשראה, חמשת אלפים שלושים ושתיים משפטים סרקסטיים בשנייה.

אני, מה אני אני, קטינה. לקטינה שכמותי לא אמורה להיות אחריות גבוהה, נכון ? לקטינה שכמותי מותר להתכופף אל מול הטבע. להתכופף זה גם נחמד. כמו כמו איפוק, אבל לא כמו מעיים.

כלומר, "נורמטיביות" , נכון ? לגיטימיות, נכון ? טוב, אני מניחה שזה טוב ככה. אבל אז משתמע שאני מניחה שזה טוב. זה מעלה את השאלה, זה טוב ?

ההיסטוריה חוזרת על עצמה. שוב.

אבל טוב, (זה טוב.) איפה הייתי בכלל... כן, אני ממש ממש ממש ממש אוהבת מעיים.