וואו.
שנים שלא הייתי כאן,היום אני כבר בת 17,עוד שלושה חודשים 18,פעם אחרונה שכתבתי הייתי בת 15.
אני יושבת מול המקלדת,ולא יודעת מה לכתוב..
לחזור לכתוב על החיים שלי?לספר על הכל בכללי?
הרבה פעמים הייתי תופסת את עצמי,יושבת מול המחשב,בפייסבוק וכל כך רוצה לכתוב בישרא בלוג משהו,אבל אין שום דבר.
אני לא בטוחה שיהיה לי הרבה מה לספר,אבל,בכל מקרה,אני הרי כותבת לעצמי,אלה הם הזכרונות שלי.
אז מה יש לספר?
סיימתי תיכון,הבגרות האחרונה שלי הייתה ב-30.6.11-סוציולוגיה. וואו זה היה חופר :S
מחר לי ולחבר שלי יש 11 חודשים ביחד. *טפו טפו טפו* . אמן נתברך בעוד חודשים מדהימים כאלה.
עוד 25 ימים הוא מתגייס לצה"ל.גאה בחייל העתידי שלי 3>.
מחרתיים מסיבת הסיום,ובעוד עשרה ימים בדיוק,יהיה לנו נשף.*התרגשות* .
אני עד עכשיו לא קולטת שסיימתי לי 12 שנות לימוד.הרי כל הזמן היה חופש גדול ובצפר,חברים ובצפר,לימודים,חוגים ותמיד חוזרים לבית הספר.ופתאום,זהו,נגמר. החופש הגדול יסתיים ואחריו מחכה לי רק הצבא. שאגב צו ראשון שלי היה באוקטובר,ואני עדיין לא קיבלתי פרופיל רפואי.אני חושבת שהצבא לא ממש מעוניין לקחת אותי.נעע ,סתם.
אני עובדת בקארטינג ,כבר חצי שנה...לא חושבת שזה מעניין מישהו.אני לא בטוחה שזה מעניין אותי אפילו. XD
~
בכל מקרה,יש משהו שהבנתי.
משהו שחבר שלי מכניס לי לראש מהרגע שנהיינו ביחד:
"יופי מציל את העולם,
ואדישות-את העצבים."
הוא צודק,הוא לגמררי צודק,אני באופי שלי,שמה לב להרבה דברים,אין מצב שיגידו לי משהו ואני אתעלם מזה. אכפת לי.
יש לי חברה בעבודה,שהיא סוג של חברת ילדות,אנחנו מכירות מכיתה ה'.עשיתי טעות שהבאתי אותה לעבודה. כי כרגע,אנחנו רק רבות,מסתכסכות,אבל למען האמת,עכשיו אני יודעת איזה סוג של בן אדם היא.כזה שלא כדאי להיות בחברתו.
היא לא יודעת להעריך שום דבר והיא חושבת שהכל מגיע לה. לא ככה זה פועל.
בכל מקרה,אתמול היא אמרה משהו שהעלה לי את כל העצבים. והיום בעבודה הבנתי,שאם אני פשוט אתעלם,לא אתעצבן,החיים יהיו הרבה יותר קלים.אני פשוט צריכה לשים פס אחד גדול,על כל דבר שעלול לעצבן אותי,ואנשים יירדו ממני.
אחרים יתחילו לכבד אותי.
זה כמו שיש משפט ברוסית: "תחייך ואנשים יימשכו אלייך" זה בדיוק כמו => "אל תהיה רציני כ"כ ואתה תהיה בן אדם מעניין יותר"
צריך לשנות את הגישה,זה הכל.
ולסיום,תמונה שלי ושל חבר שלי. (:


ועוד כמה תמונות על הדרך...

תמונת ספר מחזור D:

