| 12/2007
פרק 1-
חשבתי שזאת תקופה,ואז זה יעבור כאילו לא היה.
אבל טעיתי,טעיתי בענק תקופה זאת לא.
זאת המציאות,מציאות שקשה לי לתפיסה.
שלום,אני מישל.כיתה י"א.
שיער ארוך חלק צבע חום.עיניים מלוכסנות.
גוף די מלא כרגע אבל זה הולך להשתנות.
יש לי הרבה חברות.חלקן אמיתיות חלקן פחות.
הלא אמיתיות קוראות לי מושפעת,והן צודקות.
אני מעשנת זה מלחץ חברתי,אני שותה כדי לא להיות שונה.
אני חיה בשקר מוחלט,שקר שלא ניתן לשינוי.
כל בוקר קמה בשביל לספק את החברה,ולא חושבת דקה על עצמי.
הסתכלתי במראה,וראיתי ילדה גדולה במימדים בשומנים.
בטן עגלגלה,רגליים שמנות,שטוחה בחלק העליון.
אני לא יחסתי לזה חשיבות,עד שבא היום הארור,הייתי בבית ספר הכל היה רגיל,דיברתי עם חברות שלי,נכנסו לכיתה.
שהסתיימו הלימודים,יצאתי לכיוון התחנה,ואז היה רגע שאני לא אשכח בחיים,אבל בחיים!
ילד בכיתה י"ב היה בתחנה,התיישבתי בספסל עד שלפתע
הוא התחיל לומר"ילדה שמנה כמוך לא ראיתי עוד,מלא שמנה יש הרבה אבל קרצייה,תביני אף אחד לא ירצה אותך אף אחד."
חברות שלי הרגעו אותי,אבל אני לא נרגעתי רק בכיתי.
הגעתי הבייתה עליתי לחדרי,בלי לאכול,נגעלתי מעצמי,כל כך נגעלתי.
שוב הורדתי את הבגדים,והוא צדק בדבריו,איך לא שמתי לב אני שמנה שזה כואב.
אמרתי לעצמי אני חייבת דיאטה חייבת.אבל איך אני יוכל להסתדר בלי אוכל,זה החיים שלי,לא עובר יום שאני לא אוכלת לפחות חפיסת שוקולד שלמה.
נכנסתי לאינטרנט,רשמתי דיאטות,וזה מצא לי אלף קישורים,התחלתי לדפדף ולדפדף,לחלק מהקישורים נכנסתי,ויש כאלה שנמנעתי מלהכנס.
חשבתי לעצמי,זה ממש כלום,אני לא אוכל בחיים לעשות דיאטה והדמעות ירדו ולא פסקו.
ניתקתי את המחשב,לא ידעתי מה לעשות רציתי רק לקבור את עצמי באדמה ולא לצאת משם לעולם,עד שקיבלתי הודעה בפלאפון,הודעה חשובה,שמכאן ישתנו חיי לעד.
סיפור בהמשכים..תגיבו=]
| |
|  כינוי:
נויצ'^^ מין: נקבה תמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
