חיי השתנו ביום שלישי גשום אחד. לא היו לכך סימנים מקדימים. עייף אחרי לילה מחוסר שינה, חיכיתי בקוצר רוח למונית שתיקח אותי. הרחוב היה פקוק עם מכוניות רבות שנדחסו לתוכו וצפרו עד שהחרישו את אוזניי.

 כשהמונית פלסה את דרכה אליי שחררתי אנחת רווחה. ידעתי שהיא תחכה לי וזו ההזדמנות האחרונה שלי לראותה. אם לא אמהר אפספס את הנשיקה האחרונה שלי איתה, את החיבוק האחרון. הייתי חייב את אלו לעצמי, אפילו אם זה יכאב אחרי.

 התכוננתי לצלול פנימה אך לפתע מישהו נאחז בידי. היה זה איש זקן ומכופף, לעיניו היו זוג משקפיים מרובעות, מצחו היה חרוש בקמטים והוא רעד מהקור.

"בחור צעיר, אני חייב לעלות על המונית הזאת."

מהיכן הזקן הזה צץ? יכולתי להישבע שלא ראיתי אותו קודם לכן.

"אדוני, אני ממש ממהר לשדה התעופה."

"לשדה התעופה?! גם אני נוסע לשם."

אמרתי לא שלא אכפת לי לחלוק עמו מונית.

תקעתי את מבטי בחלון ושקעתי בהרהורים. ספרתי ביחד איתה את הזמן שנותר. בתחילה היו אלה חודשים, שהצטמצמו לשבועות ואז לימים. רבנו הרבה. רבנו עם כעסים וצעקות, ודמעות, ורבנו עם תשוקה. ולבסוף וויתרנו גם על לריב. הלימודים שלה בצרפת היו חשובים מדיי. היה זה חלום ילדות ישן שהעלה אבק עד להזדמנות הנדירה שצצה, מקום בודד התפנה בבית הספר לקולינריה המפורסם. ומי אני, סטודנט עני לפיזיקה, שארסק את חלומותיה.

"אני אהיה כנה איתך, ג'ימי, ציפיתי שתהיה יותר חברותי כלפיי." הזקן קטע את סבך מחשבותיי. "-אומנם לא ציפיתי לקבלת פנים חמה-"

"-איך אתה יודע איך קוראים לי?"

"אני יודע עליך הרבה מאד דברים." שפתיו התעקלו לכדי חיוך, אך עיניו לא חייכו.

"מי אתה? ועל מה אתה מדבר?"

"באתי מן העתיד. חייתי את החיים שלך ואני חייב לציין שזו לא הייתה חוויה נעימה במיוחד."

הזקן לבטח היה מטורף, החלטתי.

"תוכיח."

חיי התבססו על הוכחות ומשוואות ולא על דיבורי סרק.

"תן לי לחשוב רגע," הזקן קימט את מצחו ועיניו הבזיקו. "התרגיל שאתה מנסה לפתור עכשיו.. בתרמודינמיקה. האנרגיה הפנימית שווה לשבע מאות עשרים, לא לשבע מאות ותשע עשרה."

עיניי נפערו. התשובה הייתה ממש מתחת לאף שלי. בחישוב מהר ידעתי - התרגיל שלי נפתר.

"בעתיד שבחרת לעצמך, הפכת לזקן טרחן ובודד. עשית דוקטורט בפיזיקה, אך בדרך איבדת צלם אנוש. הסתגרת בדירת החדר הקטנה עם המחקרים שלך, לא יצאת לראות אור יום ושכחת מאלו שאהבו אותך."

"למה באת אלי?"

מסע בזמן. תורת היחסות הפרטית. לולאות בזמן היו אפשריות. מוחי נע במהירות בניסיון לעכל את מה שהתרחש.

הזקן הזה היה אני. בעתיד. ומסתבר שנראיתי ממש רע בעתיד הזה.

"באתי להזכיר לך שהלב הוא לא מכשיר, ואתה, ג'ימי, עומד לשכוח את זה."

הוא דיבר עליה.

"מאוחר מדי. היא נוסעת ואני נשאר."

"אתה חושב שניסית מספיק?" הזקן שאל.

"ניסיתי את כל מה שיכולתי." אמרתי. "אני לא אמנע ממנה את האפשרות להגשים את החלום שלה."

"ואתה לא נמצא ברשימת החלומות שלה?"

"היא מוכנה לוותר ולראות בעוד כמה שנים אם לחזור זה לזו. אם זה יהיה בזמן המתאים ובמקום הנכון." אמרתי בשקט. לא האמנתי שזה יקרה. היא הייתה מדהימה, ידעתי שיהיה מי שישבה את לבה והיא תשכח ממני.

"ואם היא אמרה שהיא מוותרת, זה אומר שהיא באמת וויתרה?"

"למה אתה מתכוון?"

"אינך יודע עדיין, שכשנשים אומרות דברים מסוימים הן בעצם מתכוונות לדברים אחרים לגמרי."

"איך עליי לדעת אם להלחם או לשחרר?"

"אתה צריך להרגיש את זה." הזקן הניח יד על לבו. "ההורים שלך, לא יכלו להעביר יום מבלי להגיד אחד לשני מילות חיבה. אתה זוכר את זה?"

ברור שזכרתי אותם. האהבה שלהם הייתה משהו כה נדיר שלא ציפיתי למצוא.

"זה לא היה קסם. האהבה שלהם הייתה בעיקר עבודה קשה." הזקן אמר. "לא ראית את זה כילד, אבל היו להם הרבה ימים קשים, ומשברים, ורגעים שבהם זה נראה כמו הסוף. והם התגברו כי הם אהבו עם הלב ולא עם הראש."

המונית קרבה לשדה התעופה. לא שמתי לב כיצד הזמן עבר. שילמתי לנהג ויצאתי החוצה. רציתי להושיט יד לזקן כדי לעזור לו לצאת מן המונית, אך גיליתי כי המונית הייתה ריקה. הבטתי לצדדים אך הוא לא נראה בשום מקום.

טרקתי את הדלת ומיהרתי אל תוך אולם הכניסה.

ראיתי אותה ממרחק. היא הייתה כל כך יפה. מבוצרת במזוודות שלה, מחניקה את דמעותיה ומנופפת לעברי. עטפתי אותה בחיבוק ולחשתי באוזנה שלא אעזוב אותה אף פעם.

היא כיסתה את פניה בידיה והפעם לא הצליחה להסתיר את שטף הדמעות. היא חשבה שהיו אלה רק מילים שאמרתי כדי שתזכור אותי, היא חשבה שהראש המרובע והמחושב שלי, זה שהתמקד בלוגיקה ולא באמוציות, לא היה יכול להתכוון למילים שכאלו. להבטחות שכאלו.

החזקתי אותה חזק ולחשתי באוזנה את כל מה שלא הצלחתי להבין במשך חודשים ארוכים של ריבים ואכזבות.