הבלוג של אמא סיגל

היתוואתי היום לבלוג של ליאת 1985 שם הבלוג אתה שאינך איתי {אם שכולה}

ליאת
איני מכירה אותך
אבל כשקראתי את רשומתך
וכן נסחפתי לרשומות אחרות

כי בהתחלה לא האמנתי
כי לא רציתי להאמין
שאכן את אם שכולה

אובדן בן
כאב בלתי ניתפס
השמיים נעצרים

הזמן נעצר אך בוגד
כי יום ולילה

הלילה ללא יום
והיום ללא הלילה

הרגשה של ריק מוחלט
היכן היכן לאחוז כוחות

דרך כתיבתך ודרך המילים
בטוח שבנך גאה גך גם ממרומים
על אמו 
ואני מוכנה להקשיב
מוכנה לתת כתף

ולא סתם יצא הגורל
וקראתי את שירתך

אני מגייסת בן בכור
בעזרת השם
ביום שני
ואני כולי מיתרגשת
כולי פחד

והפחד האם הוא מוצדק?
הרי יש עוד
ועוד ללמוד
כדי ואם ביכלל ליבגור עליו

ואני שכל כך מבינה אותך
מנסה קצת קצת
להגיד לך בשם זיכרונו של בנך היקר

שאת כותבת נהדר
ואת ב עצם את כל
הכאב והפחד ולהלות הקרים
וכל השחור

את מפזרת במילים
מילים שלעולם לא ייכפרו
על אובדן הבן

על הוודאות שבהכרה
שאותו לא תיזכי
ליראות שוב לעולם

בשם זיכרונו של הבן היקר שלך
שהיה וכן נישאר מלאך
את נישארת כאן

כדי להנציח ולכתוב את
כל תחושותייך

להנציח אותו לעולם

כי כך היה רוצה
לדעת בנך
שלמען המדינה שבגללה הוא נעלם

אותה מדינה יודעת
את חזורו ואת נתינתו
לחיים

והוא היה רוצה להגיד לך

אמא
אני גאה בך
אוהב אותך

אמא על דמעותייך אני מיצטער
ואני גם מיתגעגע
לחיבוק אוהב וחם של אמא

אבל בטחי ודברי ואל
תיסרי את עצמך

כתבי כתבי הכל
כי זז מה
שקצת משחרר את ליבך



יהי זיכרו של בנך לעולם ועד
ונשמתו תהיי צרורה בצרור החיים

כל טוב לךי קירה
מחזקת אותך ומנחמת אותך

ואת יוכל לדבר איתי מתי שאת רוצה
אם במסרים אם בפייס או בכלל רשמי כל כאב בליבך

תודה וכל טוב סיגל בוטון הגרה לא רחוק ממך בקרית חיים