הבלוג של אמא סיגל

הוא יושב לו

מרקד לו

מפסם לו

את שיר הזמן

ואמו

מכינה עוגה לכבודו

הוא יושב לו

מפסם בליבו את השיר

שלא מרגיש לו לשיר

והזמן עומד מלכת

שם בפינה הקטנה

של ליבו הגדול

אמו

בידיה בוחשת הבצק

ולשה לשה את

העוגה

והוא חש את

עוצמת האהבה

ואת כאב

מקומו של הזמן

ורק אלוהים יורד

ונושק לו בפיו

כענן כבד הוא יודע

שהיום הזה יגיע

שבו כבר לא תהיה

מי שתעבוד

מי שתעמול

מי שדמעתה תמצא גאווה

אבל אלוקים ישמור

לו עליה לעולם