הבלוג של אמא סיגל

לפעמים

השינאה כה גדולה

לפעמים

הכאב כה צורב

את הלילה היורד

לפעמים

הכעס נמחק מעל

פני האדמה

כי הכעס נובט

מבעד לצלילי

היבבה

עד מה כוחי אליי

ליראותו דועך

עד מה צמאה נפשי

לתת לו עוד חיים

לפעמים

קחני אלוהי קחני במקומו

כי לי חיי תמו

כאשר חייו עליו

תמים כל יום מחדש

כי אני אמו

והשנאה היא  כלפיי

כי הבאתי אותו

לכאן

מתוך אהבה

מתוך תיקווה

לצמיחה לגדולה

מתוך לראותו פורח

כמו שניי איחייו

וכאן הוא

סובל

אלוהיי

מתי סבלו יעבור

ואני לא יכולה

לגעת בו

כי המעטה שבליבו

כל כך רך ומתפתל

ורק סופג את

ידי הרוצות

למצוא את הפחדים

ולמשות אותם מליבו

הייתי עושה הכל

על מנת שיהי לו טוב

וזה אוכל אותי

ויאכל אותי עד

יומי האחרון