פקחתי את עיניי ראיתי רק לבן עם דברים מטושטים. לאט לאט הכל התחיל להתבהר, הייתי בבית חולים. בחדר שלי היו עוד 3 מיטות, עם שלושה אנשים לא מוכרים. ליידי, על הכיסא- ישבה אמא שלי וישנה. היא התעוררה והסתכלה עליי, פקחה את עינייה חזק יותר- למקרה והיא לא רואה טוב, ויצאה החוצה מהר. היא קראה לאחות- שישר באה במהרה- ואמרה לה "רואה? היא התעוררה!".

עשו לי המון בדיקות, אם אני זוכרת, אם אני רואה, אם אני מדברת. דיברתי חלש, מאוד חלש. בקושי שמעו אותי.

אחרי שהאחות יצאה, נשארנו אני ואמא.

"למה אני פה?" שאלתי כלא מבינה.

"הרכבת.." היא אמרה ולקחה נשימה עמוקה "היה פיצוץ, מטען שהצמידו לפסים." היא אמרה וליטפה את היד שלי.

"וגיא..." אמרתי "מה איתו?"

"מי" היא שאלה בפליאה ואמרתי לה "חבר שלי."

היא לא ידעה מה איתו, ואמרה שהיא תלך לבדוק.

היא הלכה, ולקח לה המון זמן, המון זמן שעבר אצלי בעצבים. 'ואם הוא נפגע? ואם הוא לא יזכור אותי?' חשבתי לעצמי.

היא נכנסה ופניה היו נפולות. היא התקרבה ונתנה לי יד- אני לקחתי את ידי אליי.

"נו?" צעקתי לה, אבל לא צעקה חזקה, פשוט טון של צעקה, כי דיברתי חלש.

"הם אמרו שיש לו פגיעה רצינית בראש, ושעוד כמה שעות מכניסים אותו לניתוח..ניתוח שלא כולם יוצאים ממנו" היא אמרה ונלחצתי.

"אני צריכה לראות אותו!" אמרתי בהיסטריה. קמתי משכיבה לישיבה, חטפתי סחרחורת ונפלתי אחורה.

"אמא בבקשה, אני רוצה לראות אותו." אמרתי וכמעט בכיתי. "אני אראה מה אוכל לעשות" השיבה ויצאה מהחדר.

היא חזרה אחרי חצי שעה "הם מסכימים להעביר אותך לכמה שעות לכיסא גלגלים. אבל אסור לך להפרד מהאינפוזיה" היא אמרה

"טוב טוב!" צעקתי "קחו אותי כבר בקשה" צעקתי ורטנתי.

לאחר כמה דקות נכנס אח לחדר, העביר אותי לכיסא והצמיד לכיסא את האינפוזיה.

לקחו אותי לחדר שלו והשאירו אותנו לבד.

"היי" הוא אמר. "היי" השבתי, והתאמצתי חזק שלא לפרוץ בבכי.

"אז.. איך את?" הוא שאל בקול פצוע, בקול כואב.

"אל תמות לי! בבקשה אל תמות!" צעקתי ופרצתי בבכי היסטריה. הוא גם התחיל לבכות, אבל בשקט, קצת.

"אני לא אמות" הוא אמר "בשבילך אני לא אמות." הוא אמר ורציתי לחבק אותו ולנשק אותו, ידעתי שהוא גם רוצה, אבל שנינו היינו מרותקים.

שעתיים דיברנו, שעתיים בכיתי, שעתיים התחננתי בפניו שלא ימות.

לקחו אותי מחדרו, השכיבו אותי במיטתי ואני התחלתי להתפלל לטוב.