הכל כל כך דחוף!
צריך את זה לעכשיו! ואת ההוא לאתמול! ואת זה למחר!
מהר מהר כי אי אפשר לחכות עם זה כי אם לא נביא את זה בזמן אז מישהו ימות!
מכירים את זה שיש לכם מליון אלף דברים לעשות ואתם כבר לא מוצאים את הידיים והרגליים?
שאתם צריכים להספיק כל כך הרבה דברים ופשוט לא מגיעים אליהם?
שיש לכם לדאוג לזה ולהוא ואז מפילים עליכם את הדבר הזה שצץ פתאום ואם זה לא מספיק אז יש פתאום עוד משהו ואז גם אז הדבר הזה ואת ההוא ששכחתם מלפני שבוע בכלל ועוד ועוד ועוד דברים...
מכירים את זה?
שאתם רק רוצים את ה-5 דק' שקט שלכם בלי טלפונים ובלי שטויות העיקר שיהיה לכם את ה-5 דק' של שקט האלה?
בלי פגישות.
בלי דיונים.
בלי חיילים.
בלי רעש.
בלי טלפונים.
בלי הפתעות.
פשוט שקט. אני והעבודה שלי וזהו.
אני מרגישה שאני מתחילה לקרוס.
ואם אני מרגישה שאני מתחילה לקרוס כנראה שהמצב ממש ממש לא טוב.
אבל מה לעשות שיש לי 7 חיילים?
מה לעשות שכל אחד עם הבעיות שלו והצרות שלו וכמובן שיש את אלו שעוזרים כן ואני לא לבד וזה לא שכל העולם מפיל עליי דברים ואין מי שמציע עזרה אבל יש הרבה דברים שאני צריכה לעשות, אין ברירה, כי זה התפקיד שלי וככה זה!
ההלחצה הסתמית הזאת.
החוסר סדר.
ההיסטריה סביב כלום.
זה מחרפן אותי וזה מכניס אותי לעצבים וזה גורם לי לא לעבוד כמו שצריך.
אני צריכה לזמן את עצמי לשעות שקט.
פגישות שיהיו לי עם עצמי.
שבהן אני לא נוגעת ואני עושה את העבודה שלי.
לזמן לעצמי בלו"ז אשכרה פגישות עם עצמי!
אני פשוט מרגישה שהכוחות נשאבים ממני.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
