שני התיקים כבר ארוזים, עברתי על רשימת הציוד לפחות 200 פעם.
הצ'ק אין בוצע אתמול וכבר קניתי כל דבר אפשרי.
ארזתי בערך 5 פעמים אתמול עד שהגעתי למשקל נורמאלי שאני יכולה באמת לסחוב על הגב.
דרום אמריקה אה? לשלושה חודשים. מי היה מאמין? אני? גג חודש מחוץ לבית וגם זה יותר מידי.
אבל לא, איכשהו זה קרה וזרמתי ואני לא יודעת ככ איך כבר הגיע ה-20.12
כבר מדקלמת בעל פה את המסלול, מתחילים פה ואז עוברים לשם ופה עוד טיול ושם עוד קרחון ופה עוד חוף ושם עוד לגונה, כל כך הרבה דברים לראות בזמן ארוך אבל גם דיי קצר בסופו של דבר.
כמעט שלושה חודשים שהייתי בבית סתם ככה בלי לעשות כלום, מנסה למצוא את עצמי ולהעביר את הזמן, סיוט מתמשך עם לשכת התעסוקה, קצת סריגה, הרבה חוסר מוטיבציה ללימוד עצמי וציפיה הולכת וגוברת להתחיל כבר את המסע משולבת עם לחץ מטורף ופחד גדול של איך אני אשרוד את זה בכלל?
אז הנה הגיע היום ועוד שעתיים ועשרים דקות יוצאים לשדה.
כירבול אחרון ביחד בבוקר לחודשיים וחצי הקרובים, התה האחרון בבית שלושה וחצי הקרובים, מקלחת אחרונה, פרק אחרון בסלון, כלים אחרונים, כביסה אחרונה, לסדר את הכל במקום שוב - בפעם האחרונה לזמן הקרוב.
לא מאמינה שאני יוצאת למסע הזה.
לכבוד המאורע צבעתי את השיער בכחול ככה כדי להשתגע כל עוד אפשר.
לא קולטת בכלל.
כאילו יש התרגשות אבל היא לא מספיקה בשביל מה שעומד לקרות.
אני חושבת שאני פשוט לא מעכלת עדיין ורק כשאני אהיה על המטוס פתאום הכל יצוף וכמו שאני תמיד אני אתחיל להרגיש לא טוב סתם מהקטע הפסיכולוגי.
אבל לכו תדעו, אולי התבגרתי מאז ואני אעמוד בגבורה בכל הרחוק הזה מאמא ואבא ומחבר שלי והאחים והאחיינים המושלמת...
מהרגעים האלו ששווה לעדכן, אפילו שהיו עוד כמה בדרך שלא עידכנתי אבל אתם יודעים....דרום אמריקה ;)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
