"את הדברים החשובים באמת איש לא יכול ללמד אותנו-עלינו ללמוד לבד".

חשבתי איך לקרוא לפוסט הזה ופתאום ראיתי את הנושא החם והחלטתי שזה בדיוק השם המתאים למה שעבר עלי בסופ"ש.
אני אתחיל מהתחלה...
לפני שבוע סיימתי טירונות וחזרתי הביתה מאושרת ושמחה שסיוט אחד מאחוריי אבל מה שלא ידעתי זה שאני הולכת למקום חדש שבו אני הולכת לעבור יותר סיוטים מכל מה שעברתי בטירונות.
הגעתי לצריפין, בהד 20 ביום שלישי הקודם ליומיים בלבד שבהם היינו אמורים להכיר את המפקדת ולשמוע על הקורס ומיד ביום רביעי לצאת הביתה..

הגיע יום רביעי והודיעו לנו בבבוקר שנגנב נשק מהבסיס ויש עוצר.
הבנו שלא נצא הביתה ביום רביעי ואז הגיע יום חמישי, העוצר על הבסיס נפסק והכל היה טוב ויפה.
חיכינו, ציפינו ורצינו להגיד שסוף סוף יצאנו חמשוש אבל ענן שחור חגג מעלינו וגם בחמישי לא יצאנו הביתה..

קיבלנו עוד בשורה מרה שאנחנו סוגרות שבת בהפתעה בגלל שחיילים טירונים בבסיס לא הספיקו לסיים את המטווחים שלהם ולכן הם לא יכולים לסגור שבת ולעשות שמירות ומי ישמור במקומם?? אנחנו כמובן.

אחרי שקיבלנו את ההודעה התחילו הצרחות והמהומות..כל אחת בתורה צעקה שהיא לא סוגרת שבת ולא מתכוונת לשמור ובסוף הצבא השתיק את כולנו כמו שהם תמיד עושים.

נתחיל מהעובדה שלאף אחת מאיתנו לא היה בכלל בגדים חמים מספיק כדי לעמוד ולשמור בקור המטורף שהיה בחוץ,

אף אחת מאיתנו לא ציפתה לסגור שבת פתאום ועוד את השבת הכי סוערת שהייתה מאז ומעולם בישראל..

מיום חמישי בערב התחיל הנוהל שמירות ומשם הכל ידרדר.. המזג אוויר נהיה גרוע מרגע לרגע והשעות של השמירות היו בכלל נוראיות.

לבשתי על עצמי חמישים שכבות אבל הקור היה חודר עצמות, שמרתי בזמן שירד גשם,ברד וגם קצת שלג הגיע אלינו..

זה היה מטורף- שעתיים שמירה,ארבע שעות מנוחה, שעתיים שמירה ושוב ארבע שעות מנוחה.. מעברים מחום לקור כל רגע..

הייתה לי גם שמירה של ארבע שעות בזמן שירד ברד והיה גשם מטורף ואני פשוט הייתי משותקת מהרגליים ומעלה-הקור נכנס לי לכל מקום בגוף ורק התפללתי שזה יעבור. (אני באמת לא יכולה לתאר את זה במילים מעבר למה שהרגשתי באותו רגע..)

אחרי שההורים שלי התקשרו מיליון פעם לחמל ואמרו להם שזה לא נורמלי שבנות שומרות בקור הזה..היה להם קצת שכל להקפיץ אנשים מהבית שיבואו לשמור במקומנו וקיבלנו כמה שעות מנוחה בסופ"ש הזה.
ההורים שלי באמת שאין לי מילים לתאר כמה הם דואגים ומדהימים.. גם אם הייתי באילת אני בטוחה שהם היו באים אלי עם אוכל ובגדים חמים.
פעמיים הם באו אלי לשער ירושלים למרות שהיה לי בדיוק חמש דקות להיות איתם והביאו לי מרק חם, בגדים חמים ולא הפסיקו לדאוג ולהתקשר לרגע.

 הבנתי בכל הזמן שאני שם שאם לא היה לי את המשפחה שלי אז אין מי שידאג לי או שיהיה לו אכפת ממני בצבא הזה..

אני יודעת ומבינה שצבא זה חובה ושצריך לשרת ולשמור על המדינה שלנו אבל לתת לבנות שלפני שבוע סיימו טירונות לעמוד בקור אימים ולשמור זה לא נורמלי.. לא התגייסתי לקרבי ואף אחד לא הכין אותי מראש למזג האוויר הסוער הזה.
לכל דבר יש פתרון ועובדה שבסוף מצאו לנו מחליפים לחצי מהסופ"ש.. זה היה סיוט ואני שמחה עכשיו להיות בבית לאפטר שקיבלנו ולהיות במיוחד אחרי הסערה הזאת.

יותר מזה.. כל מה שהחזיק אותי זאת המחשבה שסגרתי את השבת הזאת מה שאומר שאני כנראה לא אסגור את השבת הקרובה שזאת היומולדת שלי ואני מאוד מאוד מאוד מקווה שלא יקרה כלום ושאני באמת אצא ואחגוג את היומולדת שלי בבית!!

 התחדשתי בסיכה השבוע..

אני לפני השמירה האחרונה נראת כמו דובון עם 100 שכבות!!