"את הדברים החשובים באמת איש לא יכול ללמד אותנו-עלינו ללמוד לבד".

וואו.

חזרתי הביתה אחרי שבועיים בבסיס ואין הרגשה יותר טובה מזאת.

לקום בבוקר בידיעה שאני אגיע הביתה זה פשוט מילא אותי באושר..

השבועיים האלה כמו שכתבתי בהתחלה היו פשוט-וואו.

אני לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל-מהרגעים של הקושי,של הבכי או של הצחוק.

עברתי שלושה ימי מטווחים בשבועיים האלה, תורנות מטבח,שמירות,שיעורי ספורט ומה לא?

הבכי ליוווה אותי בבכל שנייה ביום זה התחיל מהיום מטווחים הראשון שלנו שירדתי למטה לראות את התוצאות שלי והמפקדת אמרה לי שלא פגעתי אפילו פעם אחת והתחלתי לבכות.. היא שאלה אותי-מה קרה? ואמרתי לה-הסיטואציה מלחיצה אותי ואני לא יודעת לירות בדבר הזה!!

אחר כך בכיתי גם בשישי-שבת שהבנתי שאני נשארת בבסיס ולא חוזרת הביתה.

הרגשתי שממש חסרה לי המשפחה והאוכל של הבית בשישי בערב.

באתי לארוחת שישי אחרי שמירה עם אפוד וקסדה וישבתי בצד בזמן שכולן היו נקיות עם מדי א'.

בכיתי גם ששכחתי את המיימיה שלי והמפקדת התחילה לצרוח עלי שאסור להפקיר מיימיה!! העונש שלי היה לשבת עוד חמש דקות נוספות בחדר אוכל.. איזה כיף.

אחרי היום מטווחים השני שחשבתי שאני הולכת לסיים עם זה לכל החיים! קראו לי ביום שלישי להשלים איזה מקצה אחד במטווחים ואני הייתי הילדה הכי מבואסת בעולם.

הלכתי עד למטווחים ושוב בכיתי כי לא היה לי כוח לכל היריות האלה שוב..מה לעשות שלא נולדתי צלפית?!

בכיתי שקמתי בבוקר וקפאתי מקור והיו עוד הרבה רגעים קשים אבל ביחד עם כל הפסימיות אני לא יכולה לשכוח את כל הרגעים המצחיקים שעברתי עם בנות מדהימות שלמדתי להכיר עם הזמן אחת אחת והן מכירות אותי עעכשיו יותר טוב מכל אדם אחר.

עעשיתי הרבה שמירות ובכל פעם במשך שעתיים יצא לי להכיר מישהי מהצוות שלי יותר לעומק והיינו מדברות על הכל ומעבירות את השמירות בכיף.

באחת השמירות שהייתה לי במטבח אני וחברה שלי היינו ממש רעבות אז החלטנו לפתוח לנו איזה חבילת לחם ולהוציא משם פרוסה כמו ילדות מסכנות!

הרגשתי בתוך בועה כל הזמן הזה- אני פותחת את הטלפון רק בערב להתקשר לאמא שתדע שאני חיה וסוגרת אותו בחזרה כי אין לנו איפה להטעין, אני נמצאת בבסיס הזה 24 שעות ביממה והפעם היחידה שיצאתי ממנו הייתה לטרמפיאדה כי ביקשו ממני לשמור שם, אני לא יודעת מה קורה בחדשות וששמעתי על אריק איינשטיין הייתי פשוט בשוק של החיים.

להגיד שאני נהנת זה לא נכון אבל אני כן יכולה לסכם את השבועיים האלה בתור חוויה אחת גדולה..משהו שלא עברתי בחיים וכל פעם שאני בוכה זה מצד אחד מהמחשבה-מה אני עושה כאן?! ומצד שני, אני פשוט בוכה כי אני מבינה שאני עעושה דברים שלא הייתי עושה בשום מקום אחר.

ועכשיו חזרתי הביתה- על המיטה חיכתה לי קופסת מתנות מאמא ואבא שפינקו אותי עם סבונים ושוקלדים.

התוכניות שלי לסופ"ש זה פשוט לנוח והרבה- זה היה מתיש וקשה אבל היו גם רגעים שקצת גרמו לי להשתחרר ולהבין שזה בסך הכל לא כזה נורא..

נשאר לי עוד שבוע ויומיים ואני אוכל להגיד-איזה כיף,סיימתי טירונות.

אני אסכם את השבועיים האלה בכמה תמונות מרגעים שכנראה אני לא אשכח בחיים..

חוזרות הביתה!!! (תמונה מהיום בבוקר.. )

 אז.. שיהיה לכולנו סופ"ש נעים ומלא במנוחה!!

מקווה לשרוד את השבוע האחרון לטירונות ואחר כך בקטנה עוד יומיים..

זזתי לישון!!!

היום חזרתי הביתה אחרי שבוע ראשון בטירונות..

שבוע הבא אני סוגרת שבת אז החלטתי לכתוב כאן על כל מה שעבר עלי עד עכשיו.
הגעתי ביום שני לבקו"ם בלחץ מטורף, עליתי לאוטובוס ומרחוק ראיתי את אמא ואבא בוכים ומנופפים לי אז לא יכולתי לעצור את הדמעות..

אחרי יום שלם בבקו"ם הגעתי בערב לבסיס ניצנים ושם התחיל השוק הראשוני.
כולנו היינו בהלם- יום אחד אני הולכת על אזרחי ועושה מה שבא לי וביום השני פתאום נופלת עלי מפקדת שאני מכירה וגדולה ממני בשנה ונותנת לי פקודות,פתאום כל רגע אני צריכה להקריא זמנים ואסור לי לזוז בכל רגע נתון.
יומיים ראשונים רק היינו בשוק-הלכנו אחת אחרי השנייה ולא הבנו מה נפל עלינו והרגשתי טיפה לבד שאין לי על מי להשען.
מיום רביעי הכל פתאום נהיה בסדר יותר-התחלנו להכיר אחת את השנייה לעומק, ישבנו ביחד,דיברנו,צחקנו, הלכנו לכל מקום ביחד וכבר התחלנו להסתגל למצב ולהבין שוואלה..אנחנו חודש הולכות לבלות ביחד.
אם ביומיים הראשונים כל יום נגמר בבכי אחר כך כבר כל יום נגמר בצחוקים על שטויות שעשינו.
אני אגיד את האמת-קשה לי.
האוכל מגעיל אותי אבל אני מתגברת ואוכלת, המקלחות מסריחות ואני מודה שבמשך יומיים לא התקלחתי והיה מדהים היום להתקלח בצורה נורמלית בבית!, אני ישנה באוהלים אז קר בלילות והכי הכי הכי קשה לי זה להתעורר מוקדם בבוקר ולהתלבש בקור האימים ששורר שם בדרום.

אתמול קיבלנו כבר נשק וזה הדבר הכי כבד בעולם אני בקושי מצליחה לעשות איתו שני צעדים אבל אני חושבת שבמשך הטירונות אני אעשה הרבה דברים שלא הייתי עושה ואני אוכיח לעצמי שאני יכולה יותר ממה שחשבתי אי פעם..

סחבתי קיטבקים ענקיים, פירקתי נשק והצלחתי לעמוד כל השבוע בזמנים.. היו רגעים שנשברתי כמו היום בבוקר שרציתי כבר כל כך הביתה אבל המשיכו לצעוק עלינו ולחרפן אותנו ועד שיצאנו הביתה לקח שעות.

האבא המקסים שלי בא עד הבסיס והחזיר אותי הביתה.. בחיים לא רציתי לחזור הביתה כמו אחרי השבוע הזה-לאוכל,למקלחת,למיטה שלי!

אני אתכונן לשבועיים הבאים כמו שצריך כדי שלא יחסר לי שום דבר ושאני פחות אקפא מקור בלילות.

ההרגשה הכללית בצבא היא התנתקות-אין לנו שם איפה להטעין את הפלאפונים אז האייפון שלי היה כבוי איזה שלושה ימים עד שהצלחתי להטעין אותו באחד השיעורים שהותר לנו אבל עכשיו חזרתי והשלמתי את כל הפערים ועניתי לכולם על ההודעות- שאני חיה ושלמה אבל קשה..ללא ספק קשה.

כמו שכולם אומרים זאת בסך הכל חוויה.
שום דבר לא הולך בקלות אבל אני מקווה לעבור את זה ולהוכיח לעצמי שאני מסוגלת כמו שכולם עברו את זה.

אז תמונה ראשונה על מדים וקצת חשוכה כי לא היה לי זמן להצטלם בכלל..