"את הדברים החשובים באמת איש לא יכול ללמד אותנו-עלינו ללמוד לבד".

היום חזרתי לתיכון שבו למדתי במשך שלוש שנים כדי לקחת את התעודת בגרות שלי,

לפני ארבע שנים שהייתי בכיתה ט' אמרתי להורים שלי: "בתיכון הזה אני לא רוצה ללמוד.."

חיפשתי את עצמי והייתי בטוחה שבתיכון הזה בעיר הקטנה שלי.. לא יצא ממני כלום.

בסוף, בלי הרבה ברירות .. התעוררתי בוקר אחד והלכתי לתיכון "בגין".

בתיכון "בגין" היו לי הרבה צרות.. כעסתי על המורות שלי,התבאסתי כל פעם מחדש שאני לא מצליחה לפתור תרגיל אחד במתמטיקה ובעיקר היה לי קשה עם מורה אחת ויחידה-המורה למתמטיקה.

הרבה פעמים בכיתי כי אני פרפקציוניסטית שלא מסוגלת שמשהו לא מצליח לה ולא הולך לה..

אבל בתיכון "בגין" גם הכרתי את האקס שלי, הכרתי חברות לחיים וסתם אנשים טובים, היו גם כמה מורות טובות ובעיקר למדתי שיעורים לחיים.

אז אחרי שלוש שנים של בכי,קושי,בגרויות..הלכתי היום לקחת את התעודת בגרות שלי.

נכון, עברתי בקושי במתמטיקה וכל הציונים שלי בסביבות 80 אבל אני יודעת שהשקעתי את הנשמה שלי בחלק מהמקצועות האלה כדי שתהיה לי בסוף את התעודה הזאת- אני גאה בעצמי על הציון בפסיכולוגיה, תקשורת וסוצולוגיה שהייתי פשוט יושבת שעות ולומדת לשלושת המקצועות האלה,
אני אפילו גאה בעצמי על הציון שהצלחתי להוציא במתמטיקה.. עובר זה מספיק לי במקצוע שהייתי בוכה עליו 12 שנות לימוד.

עכשיו אפשר להגיד שתקופת הבית ספר מאחורי...

חלק מהיום הזה היה צביעות והרבה אנשים שמאז סוף כיתה יב' לא ראיתי אותם אבל זאת הייתה סגירת מעגל- להכנס בשער בית הספר על אזרחי, להגיד שלום בפעם האחרונה ומי יודע מתי אני אהיה שם פעם הבאה...

פתחתי את הסופ"ש בחתונה של אח של חברה שלי,

היה מאוד כיף, מזמן לא הייתי בחתונה אבל ללא ספק זה תמיד מרגש וכיף מחדש.
אחרי שבוע בצבא של עייפות וקושי אין כמו להשתחרר בחתונה- לרקוד כמו משוגעים ופשוט להנות.

קצת תמונות מהחתונה ושיהיה לנו המשך סופ"ש מדהים..

ביום זיכרון זה עמדתי כחיילת ליד קברו של יעקב ז"ל שנהרג בתאונת דרכים בעת מילוי תפקידו בגיל 18.

נער בגילי שהתגייס לצה"ל והקריב את חייו בשביל המדינה נהרג בגיל צעיר כל כך ולחשוב איפה הוא היה יכול להיות כיום..

יעקב נהרג בשנת 1974 וכשראיתי את תאריך מותו באמת לא דימיינתי שיגיע קרוב משפחה לעמוד על קברו אך לאחר זמן מה פתאום הגיע מישהו ליד הקבר, הלכתי אליו והוא לחץ את ידי ואמר לי ששמו יצחק והוא אחיו של יעקב ז"ל.

יצחק סיפר לי שהוא מגיע בכל שנה לקבר אחיו ושבאותה הזדמנות הוא גם מבקר בקבר הוריו שסמוך לשם ושמתו מיד לאחר מותו של בנם יעקב מהצער והכאב.

בנוסף יצחק סיפר לי שהוא מאשים את עצמו במות אחיו כי הוא זה ששיכנע אותו להיות חייל קרבי למרות שיעקב בכלל היה נער בייתי שלא רצה להיות חייל קרבי והעדיף להשאר קרוב לבית. ביום מותו לפני שיצא לדרכו אחיו נפרד ממנו לשלום ולא ידע שזאת הפעם האחרונה שיראה אותו.

אמרתי ליצחק- "אין לך מה להרגיש אשם אחרי כל השנים הללו, זה הגורל שהחליט בשבילו".

מאוד התרגשתי לדבר עם אחיו של יעקב, לראות אותו דואג לקבר שלצד אחיו ומביא פרחים לשני הקברים כי הוא כבר יודע שלקבר שליד יעקב אף פעם לא מגיעה משפחה.

עמדתי לצד יצחק בכל מהלך הטקס וגיליתי איש נעים הליכות וטוב לב שדאג לי שלא אתייבש ואשתה מים.

הוא אמר לי: למסור ליחידה שלי את ברכתו שכל שנה שולחים חיילים לעמוד לצד קבר אחיו יעקב ושזה מאוד יפה מצידם.

הכבוד היה כולו שלי להכיר את יצחק אחיו של יעקב ולעמוד לצידו ביום זה.

נזכור ולא נשכח את כל חללי מערכות ישראל.