אז כן, לא הייתי יוצאת לשום מקום
כל מקום שהייתי הולכת אליו הייתי מרגישה שמנה ומגעילה, הייתי יוצאת רק אם חוזרים ברגל או משהו
הייתי יוצאת רק כדי להיות רחוקה מהבית, רחוקה מהמקרר ולשרוף קלוריות בחוץ
האנשים כבר לא עניינו אותי..הרגשתי כל כך לא קשורה למקום שבו אני נמצאת..רק אני והבועה שלי ה"אנה" "חברתי הטובה שלעולם לא תנטוש אותי"
זו הייתה תקופה שעוד איכשהוא כן הייתי נחשבת לרזה
אבל לא, אני כמו מטומטמת ופקצה רציתי להיות יותר רזה..כדי להרגיש שליטה על עצמי
לא עניין אותי המראה..בכלל לא הייתי מטפחת את עצמי לא רציתי פנים יפות היה איכפת לי רק שהבגד ישב עליי טוב כמו על הבנות הרזות
הייתי נראה בסדר, אך רחוקה מכולם
לבד, גלמודה
הראש מלא במחשבות..הוא עוד שניה עומד להתפוצץ מרוב סבל וכאב שיש בלב ושלעולם לא יוצא
הדברים הלא נכונים יוצאים כהלכה.. השמחה, הצחוקים, החירפון המאושר
והכאב היה נשאר בפנים ולאט לאט הוא מתפרץ לו בבית
חוסר טיפוח עצמי, אפילו בלימודים הדרדרתי, אין לי כוח לכלום,
הסחרחורות והכאבים הבלתי פוסקים
אבל עכשיו..באמת..אפשר להגיד שאני שמנה
עכשיו אני באמת שמנה, פעם הייתי סתם מושפעת רציתי להיות רזה מאוד וכשאני מסתכלת על התמונות שהייתי "רזה" אז גם שם רציתי לרזות עוד
כרגע זה המטרה שלי..לא להגיע לתת משקל וכאלה
פשוט להיות רזה רגילה, כמו שמגיע לי.
הכי גרוע בעניין הוא אמא שלי,
שלא יודעת, לא רואה שום דבר..מה שאומר שבהחלט אין לי איך להתמודד, אף אחד לא יודע עליי כלום, בקושי אני יודעת משהו על עצמי
והכאב הזה כבר נשאר עמוק עמוק, אפילו לבכי כבר לא היו לי כוחות
נשארה רק מועקה
אין איך להתמודד
אין למי לספר
רק פה הבנות של הבלוגים שגם חיות באותה הבעיה
העולם האכזרי הזה שמושך אותי אליו כל פעם מחדש
אפילו בלימודים הדרדרתי..
אני רוצה לצאת, לצאת מהכל, יש כל כך הרבה אנשים שאני חייבת להיות איתם, ולהכיר אותם יותר ושהם יכירו אותי
אנשים שאני פשוט חייבת להם יום כיף, יופ כיף ומשחרר שאני חייבת לעצמי ללא הטרדות ומחשבות
אני רוצה לצאת מזה, אני רוצה לצאת מהפרעת האכילה!
אך זה אפשרי?
האם זה יתכן לשנות אורך חיים שכבר חרוט עמוק עמוק בתודעה?
יכול ללהיות..
הברחתי את כולם..הברחתי את כולם ממני
משפחה, ידידים, ידידות, חברות, חברים, בנים..
את עצמי אני לא סובלת..אז למה שמישהו באמת יסבול אותי?
נהייתי אדם קודר..מגעיל
אפילו לשחק אותה שמחה בפני אנשים אני כבר לא מצליחה
הבכי יוצא לי כבר בבית ספר סתם ככה באמצע השיעורים
יש לי כל כך הרבה אדיאולוגיות בראש ומחשבות ורצונות ושאיפות שברצוני לממש אך שום דבר לא הולך
אולי כדאי באמת לעשות שינוי?
אבל אני תמיד אומרת ומתחילה את השינוי..ואז שוב נופלת וחוזרת לאותה הנקודה
האם אוכל להצליח להינות מהשנתיים שלי בתור ילדה?
:(
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
♥siv♥