!!fucking patience

הממ מה יש לי להגיד

זו לא רק שנה של כתיבה וחשיפה באינטרנט.

זו הייתה שנה לא קלה, השנה הגרועה ביותר, שנה שפיספסתי כל כך הרבה דברים ואיני יודעת אם איי פעם אוכל להחזיר אותם.

אני רוצה להחזיר את תחילת כיתה י"א

או בעצם את תחילת כיתה ט'

אבל בי"א פיספסתי המון. אני לא מוכנה כרגע לעלות לכיתה י"ב, להתבגר

כי רוב הילדות שלי התפספסה לצערי הרב=\

הלוואי ולא הייתי נכנסת לכל החרע הזה, הלוואי ולא הייתי כזאת חסרת ביטחון ששומעת ומקשיבה לכל הערה שאומרים לה ועושה מזה תוהו ובוהו.

הלוואי ולא הייתי שמנה מגיל קטן,

הלוואי ואמא שלי הייתה שמה לב אליי קצת.

הלוואי ואנשים לא היו יורדים עליי לעולם..

הלואיי..

את י"א פיספסתי. ובגדול

אבל את השנה הזאת,

השנה האחרונה ללימודים וחיי כנערה מתבגרת אני לא אפספס.

וכן, גם אם זה לצאת החוצה בזמן שאת שמנה

וגם אם זה ללכת למקומות,

גם אם יש אוכל ואת חייבת לאכול לידם.

גם אם אני מרגישה חלשה ועייפה.

את תצאי החוצה לעולם.

אבל שמנה את תמיד תשארי,

בראש, בגוף, בנשמה.

כי ככה זה, עד שיהיו לי חיים משלי ועד שיהיו לי תנאים מתאימים שאני אדאג לעצמי.

כרגע לאף אחד לא איכפת, במיוחד לא לך, אמא.

שמנה.

זהו, שנה לא קלה

מלאה בסבל, שנאה עצמית, דיאטה, השמנה

סערת רגשות, התבודדות, תשוקה, לימודים גרועים, חוסר הישגים

וכו..

מקווה שהכל ישתנה.

אז כן, לא הייתי יוצאת לשום מקום

כל מקום שהייתי הולכת אליו הייתי מרגישה שמנה ומגעילה, הייתי יוצאת רק אם חוזרים ברגל או משהו

הייתי יוצאת רק כדי להיות רחוקה מהבית, רחוקה מהמקרר ולשרוף קלוריות בחוץ

האנשים כבר לא עניינו אותי..הרגשתי כל כך לא קשורה למקום שבו אני נמצאת..רק אני והבועה שלי ה"אנה" "חברתי הטובה שלעולם לא תנטוש אותי"

זו הייתה תקופה שעוד איכשהוא כן הייתי נחשבת לרזה

אבל לא, אני כמו מטומטמת ופקצה רציתי להיות יותר רזה..כדי להרגיש שליטה על עצמי

לא עניין אותי המראה..בכלל לא הייתי מטפחת את עצמי לא רציתי פנים יפות היה איכפת לי רק שהבגד ישב עליי טוב כמו על הבנות הרזות

הייתי נראה בסדר, אך רחוקה מכולם

לבד, גלמודה

הראש מלא במחשבות..הוא עוד שניה עומד להתפוצץ מרוב סבל וכאב שיש בלב ושלעולם לא יוצא

הדברים הלא נכונים יוצאים כהלכה.. השמחה, הצחוקים, החירפון המאושר

והכאב היה נשאר בפנים ולאט לאט הוא מתפרץ לו בבית

חוסר טיפוח עצמי, אפילו בלימודים הדרדרתי, אין לי כוח לכלום,

הסחרחורות והכאבים הבלתי פוסקים

אבל עכשיו..באמת..אפשר להגיד שאני שמנה

עכשיו אני באמת שמנה, פעם הייתי סתם מושפעת רציתי להיות רזה מאוד וכשאני מסתכלת על התמונות שהייתי "רזה" אז גם שם רציתי לרזות עוד

כרגע זה המטרה שלי..לא להגיע לתת משקל וכאלה

פשוט להיות רזה רגילה, כמו שמגיע לי.

הכי גרוע בעניין הוא אמא שלי,

שלא יודעת, לא רואה שום דבר..מה שאומר שבהחלט אין לי איך להתמודד, אף אחד לא יודע עליי כלום, בקושי אני יודעת משהו על עצמי

והכאב הזה כבר נשאר עמוק עמוק, אפילו לבכי כבר לא היו לי כוחות

נשארה רק מועקה

אין איך להתמודד

אין למי לספר

רק פה הבנות של הבלוגים שגם חיות באותה הבעיה

העולם האכזרי הזה שמושך אותי אליו כל פעם מחדש

אפילו בלימודים הדרדרתי..

אני רוצה לצאת, לצאת מהכל, יש כל כך הרבה אנשים שאני חייבת להיות איתם, ולהכיר אותם יותר ושהם יכירו אותי

אנשים שאני פשוט חייבת להם יום כיף, יופ כיף ומשחרר שאני חייבת לעצמי ללא הטרדות ומחשבות

אני רוצה לצאת מזה, אני רוצה לצאת מהפרעת האכילה!

אך זה אפשרי?

האם זה יתכן לשנות אורך חיים שכבר חרוט עמוק עמוק בתודעה?

יכול ללהיות..

הברחתי את כולם..הברחתי את כולם ממני

משפחה, ידידים, ידידות, חברות, חברים, בנים..

את עצמי אני לא סובלת..אז למה שמישהו באמת יסבול אותי?

נהייתי אדם קודר..מגעיל

אפילו לשחק אותה שמחה בפני אנשים אני כבר לא מצליחה

הבכי יוצא לי כבר בבית ספר סתם ככה באמצע השיעורים

יש לי כל כך הרבה אדיאולוגיות בראש ומחשבות ורצונות ושאיפות שברצוני לממש אך שום דבר לא הולך

אולי כדאי באמת לעשות שינוי?

אבל אני תמיד אומרת ומתחילה את השינוי..ואז שוב נופלת וחוזרת לאותה הנקודה

האם אוכל להצליח להינות מהשנתיים שלי בתור ילדה?

:(