!!fucking patience

אךך..בחיים לא האמנתי שאני יגיע למצב הזה,

החודש הכי גרוע בחיי, אין יום שעובר ואני לא בוכה

אבל כן, אני צריכה למות, אני לא באמת מועילה לאף אחד, אפילו לעצמי אני לא מועילה

אף בן אדם לא זקוק לי כבר,

"כולם נשא הרוח,

כולם סחף האור,

ואני נותרתי לבדי

 תחת כנפי השכינה."  (ביאליק)

אולי ברגע שאני אמות ואנשים יעמדו בוכים מול הקבר שלי הם יגידו רק אז

"היא הייתה זמרת טובה, הייתה טובה בתיאטרון"

אבל מהר מאוד יסתייגו ויגידו "בכל מקרה היא לא הועילה ועשתה צרות לכולם"

אני באמת לא מועילה בשום דבר, לא עוזרת בבית,

כפוית טובה, צריך שיהיה שקט בבית שאני נמצאת,

רק התקפי זעם וחרדות אני מוציאה בבית

אמא שלי צריכה שקט ממני למרות שאני חשובה לה, אך אסור 

 שאנשים כמוני פתטיים ועלובים ירגישו חשובים.

היא בכל זאת זקוקה לשקט הנצחי הזה מהבת המתועבת שלה

 שכל הזמן מוציאה עצבים,

נערה בהפרעה,

 נערה עם בעיות שצריך לקשור אותה לחומה ולצלוף בה עד אבדן חושים,

עד שהדם שלי יהפוך לשחור,

עד שלב שלי ירקב ויקבל צורה של חץ

חץ עובר בכל הגוף ודוקר..ודוקר

את כל הגוף השמן והמתועב..

אני כל כך כפוית טובה, אז מה אם אני מפרנסת את עצמי?

זה לא אומר שאני אדם חזק המצליח לתפקד בצורה נאותה.

אתמול יצא לי לראות ערוץ 2 ושם ראיתי את התכנית על "ילדי וראייטי"

כל כך בכיתי כשראיתי את זה,

כל כך בחייתי על הילדים האלו עם הבעיות החשוכות מרפה שאותן לעולם לא יהיה ניתן לתקן

הבעיות ה*אמיתיות*

כל כך בכיתי לראות ולשמוע את הדברים שמהם הם סובלים,

הרגשתי כל כך אנוכית,

כל כך רעה,

כל כך כפוית טובה שאני מתבכיינת כמו טיפשה על כל דבר

בזמן שכמה מטרים ממני חיים אנשים באמת חסרי אונים

שהבריאות שלהם נדפקה מהיום שבו נולדו,

ואני מהיום שנולדתי רק מנסה יותר ויותר לדפוק לעצמי את הבריאות

למה?

כי מגיע לי.

הם רק מנסים לייצר כמה שיותר דרכים בשביל הבריאות שלהם

ואני כמו כלבה מטומטמת מתעסקת רק בדיאטות ודברים מטופשים

למרות שאני יודעת שתמיד עם אורך חיים כמו שלי ובית כמו שלי

תמיד אשאר שמנה

גם אם אוותר ללא אוכל

עדיין אהיה שמנה. בוודאי" אוכל את הקירות" או את השולחנות מרוב יאוש (אורי)

אני צריכה להאריך את כל מה שיש לי

ולא "מה שה' נתן לי"

כי אני יודעת שאלוהים קיים רק באגדות,

לכל אחד מאיתנו יש אלוהים, רק שהוא מייצר לו את הציור הלשוני שלו

כל אדם יכול לשנות מבלי שה"גורל" יכתיב לו.

אני צריכה להתחיל לשים לב לדברים החשובים באמת,

בחיים לא זרקתי אוכל ובחיים גם לא אזרוק

בחיים לא פיצצתי לעצמי את הצלחת במאכלים ולאחר מכן אכלתי רק משהו קטן ונאלצתי לזרוק,

הכל תמיד היה בפרופורציות

כי אין מה לעשות האמירה הקלישאתית הזו תמיד תהיה נכונה "יש אנשים שאין להם"

בחיים לא אזרוק מזון, בחיים.

אשתדל יותר לפקוח את העיניים ולהעריך את מה שיש לי,

אני אדם בריא ללא מגבלות של להיות מאושר

אני כביכול בחרתי לחיות בדיכאון האינסופי הזה

שלצערי הרבה לא אוכל לצאת ממנו בזמן הקרוב..

אני היא הכפויית טובה,

אני היא החולה בראש,

בלב,

אני האדם המיותר..

שלכם,

השמנה, הטיפשה והכשלון בהתגלמותו.

מתקרבת לשער בית הספר,

חום אימים בחוץ וכולם עם בגדים קצרים,

ואת.. עם ארוך ומליוני בגדים.

רואה את דמותו הדומיננטית,

דמותו הנעלה שאף אחת לא שם לב אליו חוץ ממך..

רואה אותו מסתובב למקצת וחושבת "הייתכן הוא מסוגל להסתכל לעברי?

האם מישהו באמת מסוגל לשים לב לאדם כל כך.....?"

הוא שם לב שאני קיימת.

אך למה שזה יועיל לך במשהו, גם ככה לא מגיע לך אף אחד ובוודאי לא אדם כזה..

תשארי עם הפנטזיות והחלומות שלך לנצח כי..

את שמנה.

מגיעה הביתה בסערה,

ומתנהגת כמו בהמה.

חוזרת לחדר, יושבת קצת, משוטטת במחשב ובמחשבות שליליות

פוסעת בצעדים קטנים אל המטבח

ומתבוננת..

רואה שהמקום נראה זוועה כאילו עבר עליו תרקטור,

חושבת "הייתכן? מה קרה כאן? למה הכל כל כך מבולגן.?"

ומבינה, שאת האשמה היחידה.

הבליסה הלא מוגדרת הזו, שצצה בלי שום סיבה לאחר שאתמול היו אנרגיות טובות.

מתבוננת בשנית כדי לעכל שזאת היית את. זו את האשמה בכל הבלאגן,

זו את שעשית את הטעות של חייך.

זו את, השמנה.

נכנסת לחדר בוכיה וחסרת אונים, מבינה שמגיע לך למות

לא צריכים אנשים ברברים כמוך בעולם,

לא צריכים אנשים שלא חושבים פעמיים לפני שעושים דברים,

שהיצר הרגשי פועל במקום המוח.

לא צריך.

חושבת רגע, האם לעשות את הצעד הזה

ההסתכלות במראה

ואז אומרת "לא צריך, נוותר"

לוקחת 6 כדורי לקסעדין למרות שאת רוצה נורא לבלוע את כל החבילה,

לבלוע את כל הכדורים בבית ולישון לשינה ערבה ועמוקה..

אך לא, את יודעת מה יהיו השלכות הכאב הפזי,

שבכל מקרה גם אותו את כבר לא מרגישה,

שבכל מקרה את כבר הרוסה מבפנים ומבחוץ

בכל מקרה, שום דבר כבר לא כואב לך

את זומבי ><

יכול להיות שגם אם ינעצו לך סכין בתוך הלב גם את זה לא תרגישי ולא תמותי

כי לא משפיע עלייך.. כלום.

רוצה למות, רוצה להיות רזה, למרות שגם לזה כבר אין לך כוח

את לא בטוחה שזה יגיע אי פעם..

כי את שמנה.

שמנה,

שמנה.

כישלונית, טיפשה, טיפשה..