אני מדברת על השנה האחרונה ללמודים, אני מדברת על החברים שלי שתכף יעלמו,
על האנשים היחידים שצוחקים ממני, זה הסוף להשתטות, זה הסוף למשחקים, זה הסוף של מסגרת שהממונים עליי הם אנשים מתפשרים.
זה טעימה אחרונה מהילדות.
וזה היה יותר ממשי ברגע שסיימתי את הבגרות המעשית שלי האחרונה בתיאטרון, הכל כבר נשאר בנאלי
לא שבתקופת התיאטרון היו לי חיים קלים. גם זה היה קשה, גיליתי במהלך התהליך הזה כל כך הרבה דברים, על עצמי ועל אחרים ועל יחסי הגומלין שלי איתם
אני שונאת את איך שאני. שונאת שאני קנאית, רגישה לכל דבר, ובעיקר..לא אומרת דברים שמפריעים לי. אני לוקחת איתי דברים לקבר כפי שקוראים לזה.
על היחס שלי עם אמא שלי, על היחס שלי עם אנשים אחרים, זכרים בעיקר
על היחסים איתי ועם החברה הכי טובה שלי, שלעיתים אני מרגישה שיש לי כל כך הרבה דברים להוציא עליה והגיד לה אבל זה פשוט לא יוצא,
כי בסופו של דבר היא הצודקת ואני שוב הסומה.
נמאס לי להיות הסתומה, המעופפת, ההיא שאפשר לדרוך עליה כי ה"זורמת", ההיא שאפשר אפילו להרביץ לה פיזית בחוזקה אם היה אפשר היו עושים זאת
כי גם ככה לא כואב לה כלום. נמאס לי שאנשים תלויים בי, הרי אם באמת העולם היה תלוי בי לא באמת היו מגיעים למקום כלשהו, הפסד שלל אנשים.
פשוט שונאת אותי. וזה כבר לא קשור למראה החיצוני, שמנה, רזה, יפה, מכוערת, הצלחתי להשלים עם מי שאני.
אבל..
פנימית? לא מתליחה לתקן את האופי המחורבן שלי. אבל אני כבר לא טובה כמו פעם, הגעתי למסקנה שאדם לא צריך לעזור יותר מידי לזולת
אדם צריך להיות אינדבידואלי לעצמו ובמקרה של משפחה לעזור גם לאמו.
אחרת הוא יסבול בחיים, צריך להיות שאפתן עם המון ביטחון עצמי, וכן..לשים זין על העולם, למרות שזה קשה כי לא משנה מה יגידו
בסופו של דבר לכל אחד איכפת מה חושבים עליו.
ללכת עם ראש מורם ברחוב ולגבור על אנשים כי הם כל כך קטנים
ולא לעזור ובסופו של דבר אתה נשאר חסר כל, כי בסופו של דבר אנשים זוכרים את צורת האופי שלך ולא מה שעזרת לם או היית טוב לב אליהם בעבר, כי להיות טוב לב יגרום לך רק לסבל ולהיות אדם חרע
אז זה רק מה שישאר בך.
חבל שאני לא מצליחה ליישם את זה. חבל שאני גם לא הולכת בגישה בטוחה ועצמאית.
יבוא יום ואני איישם. ואצליח לאת מהעובדה שאני כישלון בהכל ולקחת ללב כל מה שאומרים לי.
כי זה בסך הכל אנשים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
♥siv♥