מתקרבת לשער בית הספר,
חום אימים בחוץ וכולם עם בגדים קצרים,
ואת.. עם ארוך ומליוני בגדים.
רואה את דמותו הדומיננטית,
דמותו הנעלה שאף אחת לא שם לב אליו חוץ ממך..
רואה אותו מסתובב למקצת וחושבת "הייתכן הוא מסוגל להסתכל לעברי?
האם מישהו באמת מסוגל לשים לב לאדם כל כך.....?"
הוא שם לב שאני קיימת.
אך למה שזה יועיל לך במשהו, גם ככה לא מגיע לך אף אחד ובוודאי לא אדם כזה..
תשארי עם הפנטזיות והחלומות שלך לנצח כי..
את שמנה.
מגיעה הביתה בסערה,
ומתנהגת כמו בהמה.
חוזרת לחדר, יושבת קצת, משוטטת במחשב ובמחשבות שליליות
פוסעת בצעדים קטנים אל המטבח
ומתבוננת..
רואה שהמקום נראה זוועה כאילו עבר עליו תרקטור,
חושבת "הייתכן? מה קרה כאן? למה הכל כל כך מבולגן.?"
ומבינה, שאת האשמה היחידה.
הבליסה הלא מוגדרת הזו, שצצה בלי שום סיבה לאחר שאתמול היו אנרגיות טובות.
מתבוננת בשנית כדי לעכל שזאת היית את. זו את האשמה בכל הבלאגן,
זו את שעשית את הטעות של חייך.
זו את, השמנה.
נכנסת לחדר בוכיה וחסרת אונים, מבינה שמגיע לך למות
לא צריכים אנשים ברברים כמוך בעולם,
לא צריכים אנשים שלא חושבים פעמיים לפני שעושים דברים,
שהיצר הרגשי פועל במקום המוח.
לא צריך.
חושבת רגע, האם לעשות את הצעד הזה
ההסתכלות במראה
ואז אומרת "לא צריך, נוותר"
לוקחת 6 כדורי לקסעדין למרות שאת רוצה נורא לבלוע את כל החבילה,
לבלוע את כל הכדורים בבית ולישון לשינה ערבה ועמוקה..
אך לא, את יודעת מה יהיו השלכות הכאב הפזי,
שבכל מקרה גם אותו את כבר לא מרגישה,
שבכל מקרה את כבר הרוסה מבפנים ומבחוץ
בכל מקרה, שום דבר כבר לא כואב לך
את זומבי ><
יכול להיות שגם אם ינעצו לך סכין בתוך הלב גם את זה לא תרגישי ולא תמותי
כי לא משפיע עלייך.. כלום.
רוצה למות, רוצה להיות רזה, למרות שגם לזה כבר אין לך כוח
את לא בטוחה שזה יגיע אי פעם..
כי את שמנה.
שמנה,
שמנה.
כישלונית, טיפשה, טיפשה..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
♥siv♥