בחיים שלי לא שנאתי את עצמי ככה, אני שונאת את איך שאני נראת, את איך שאני מרגישה,
שונאת להיות מי שאני, שונאת להיות אחת ממוצעת ולא מעל, שונאת לעשות כל דבר בדקה ה-90
ולהגיע לכל מקום באיחור, שונאת את האופי שלי, שונאת שאני כל פעם עושה את אותה טעות במקום ללמוד ממנה,
שונאת להאמין בהם שהם לא ייפגעו בי אבל כמובן שבסוף זה מה שהם עושים, שונאת שדווקא מתי שאני הכי
צריכה את החברים הטובים שלי הם לא שם, ודווקא מתי שאני הכי זקוקה להם שייגנו ויישמור עליי ויידעו להצחיק אותי
כמו שרק הם יודעים.. הם בצידו השני של העולם.
אני יודעת שכל מה שקורה קורה רק לטובה, אני הכי מאמינה בזה שבעולם ושאחרי כל ירידה תמיד באה עלייה,
אבל הירידה שלי כבר יותר מדי תלולה ועמוקה
לא משנה כמה אני אנסה להבליג, להמשיך הלאה ולסלוח אני עדיין ממשיכה לרדת
כבר כמה חודשים טובים ונמאס לי מזה אני רוצה כבר שתבוא העלייה
אבל מתי היא כבר תגיע, נמאס לי להמשיך ולהתדרדר למטה \: