אי אפשר להפסיק להסתכל עלייה. אפילו אם אתה מרגיש שאתה הופך למגוחך או למביך. לא אכפת לך.

היא לא מושלמת. והיא לא שואפת לשלמות. היא זאת היא – משוחררת, נטולת מניירות וזיופים.

טוב לה עם עצמה. היא לא מנסה להיות מישהי אחרת. כולם היום נראים אותו הדבר, מחפשים אותו הדבר, הולכים אחרי הזרם, חולמים אותם חלומות. היא שונה.

וזה מה שני אוהב בה. זה מה ששובה בה, כובש כל איבר והופך את הקרביים שלך החוצה  - היופי שבפשטות, הכנות והאמת, החוסר שלמות שמרתק ורוצה לדעת עוד.

הדרך שלה להסתכל ולהתפעם מהדברים הקטנים. דברים שאני לא הייתי טורח לעצור עבורם. דברים שתמיד לקחתי כמובן מאליו. הנוף המרהיב. האוויר הצלול והנקי. התענוג שבאוכל.

דברים שהסתכלתי עליהם כחלק מהשגרה היומית והיא מודה להם, לכל דבר ולו הקטן ביותר -  הופך לגדול ועוצמתי בעיניים שלה, כאילו כל זה עלול להיעלם מחר.

ואני רוצה שהרגעים האלה יישארו לנצח. אבל אין דבר כזה נצח. אז אני גורם לזה להיצרב לי בזיכרון חזק.

ויש לה את המבט הזה, החודר, כזה ששום דבר לא יחלוף או יעבור לידו. היא מתמקדת בך, ואתה מיישר מבט אל הבוהק העז שבעיניה הכהות ומוקסם.

ואז היא מחייכת. החיוך שלה שולח גלי חשמל בעוצמה שגורמת לגוף שלי לרעוד. לעזאזל. העור שלי כבר התחיל לעקצץ , השתוקק לעונג החמדני שבמגע.

בא לי להצמיד אותה אליי. להחליק את ידיי על צווארה ומשם אל כתפייה ואז לתפוס לה במותניים, לנשק אותה בעדינות ובגסות, לטעום אותך בליקוקים עמוקים ואיטיים-
"מה?" היא מתפתלת במבוכה כשהיא קולטת אותי. הסומק האדום שצף לה על הלחיים זה הדבר הכי חמוד שיש.

לא ניסיתי להסיט מבט. זאת לא הייתה טעות. זה לא היה משהו שאני מתבייש בו. המבט שלי היה הדרך להגיד לה עד כמה אני רוצה אותה.

"לא נמאס להסתכל עלייך" אמרתי, "על הדרך שאת מתבוננת ונפעמת מהדברים הקטנים, מאלה שנראים לי שגרתיים וברורים מאליהם. אלו העיניים הכנות ביותר שראיתי, שקופות ונוצצות, אמתיות באושר וכאב."

משהו בפנים שלה נראה פגיע. כאילו אני נוגע בנקודות רגישות, חודר למקומות שהיה ברור שהן ללא כניסה – למקומות שהיא לא שלמה בהן, לחסרונות, לפגמים, להרגלים הרעים.

"לא" אני אומר.

כי לא. אני לא אתן לה להישאב למערבולת החוסר ביטחון הזה.  אז אני מרים את ראשה, מאלץ אותה להסתכל הישר אליי. " אל תתביישי. אני אוהב את מה שאני רואה. אני תמיד יאהב."
והיא מחייכת את החיוך העדין הזה. זה ששובר אותך.
 כן, בכל פעם שאני קורא בשמך בטון המחוספס, שפניי עטופות בארשת פנים רצינית להחריד של איש העסקים שלי  -  אני מתפוצץ מהתשוקה שלי אלייך.

"תודה" היא לוחשת בקול צרוד מלא בהערכה.

ואני רוצה להגיד לה שאין צורך. אני צריך להודות לה. היא גורמת לי להרגיש חי. להרגיש כמו הבחור הכי בר מזל על פני האדמה.

אני תוחב את שערה מאחורי האוזן.

"אתה יודע מה אני אוהבת בך?" היא שואלת. אני מרותק לשפתיים שלה וחושב כמה שבא לי לטעום את טעמן.

"תספרי לי"

"שאתה מורכב. מסתורי, מסקרן, מאתגר. אתה לא צפוי. ויש בך כל-כך הרבה צללים..."

"שאת רוצה לגלות?"

והבהלה אוחזת בי. מבפנים לפחות.

"אתה יודע להסתיר את זה יותר מדיי טוב." היא אמרה בחיוך עגמומי, "להסתיר את מי שאתה באמת. אבל בכל חלק שתלטן יש גם חלק שזקוק למשהו. בכל כוח יש חולשה. בכל אור יש משהו אפל. בכולנו יש פחדים. אני רוצה שתיתן לי להכיר אותך, כמו שאתה. לאהוב כל חלק בך."
ומה אם יש חלקים אפלים איומים?  

מה אם ב'אמת' שלי אין דבר אחד טוב? מה אם אני מפחד ממי שאני? ממה שחלק ממני? מהצל של עצמי? ומה אם אני אגיד לך שיש חלקים שבי שחייבים להישאר סודות, קבורים באדמה, שיישארו סימן שאלה בשביל שנהיה מאושרים?
האם תאמיני לי? האם תסתפקי בזה?

אני לא יכול להיות כנה איתך למרות שזה הדבר שהייתי מייחל לו. אני מרגיש אנוכי כי אני לא רוצה לשחרר אותך למרות שזה הדבר הנכון...כי רק ככה תהיי באמת מאושרת. אני מרגיש אשם כי אני מעמיד אותך בסכנה מעצם העובדה שיש בי חלק פראי וחייתי, כזה שאני לא יכול להשתלט בו.
ואת יודעת, איה, זה לא פשוט.
אהבה זה כמו הים.  אי אפשר באמת למדוד אותה. יש בה גאות ושפל. לפעמיים רגוע ושקט ולפעמיים סוער ורועש.

ולומדים לאהוב ולהתמודד עם זה: השקט הצלול והעוצמה המטלטלת של הסערה.

בהתחלה נכנסים בצעדים זהירים, לאט-לאט ואז היא סוחפת אותך אליה. וכשזה קורה לא באמת אפשר להתנגד. לא שאתה רוצה בכך. טוב לך.

למרות שאתה מודע שבכל צעד נוסף, בכל גל, אתה נכנס עמוק יותר, נשאב לזה.  אתה עלול לשקוע ולטבוע אבל אתה לוקח את הסיכון.

וזה מה שאני מתכוון לעשות, איה. לקחת סיכון. יהיה לנו ימים של שקט. נוכל לצוף מעל הים וליהנות מהזריחה ומהשקיעה, להתפעם מלהקה של ציפורים שמרחפת מעלינו ולצלול לתוך עונג צרוף. ויהיו ימים של סערה, של חושך, ערפל וקור...אבל אני מבטיח לך, איה, אני אשחה הכי חזק שאפשר. אני אשאיר את הראש מעל המים.  אנחנו לא נטבע. אני לא אתן לזה לקרות.

"אני אתן לך את כל מה שאני יכול. אני מקווה שזה יספיק. אבל רק שתדעי, שכל חלק ממני שייך לך."

ואז אנחנו מתקרבים, בתיאום מושלם שפתינו נצמדים. ואני צמא ורעב לה, לתשוקה הזאת. ואני לא אשבע ממנה לעולם.

והנה אני כאן, כמה שעות אחרי צופה בשקיעה ויודע שזה עוד אחד מהדברים שלא נוכל לעשות ביחד. לפחות לעת עתה עד  שיהיה פתרון אחר. אם בכלל.

ואני סופר את הדקות והשניות עד שהחושך יכסה את עיניי והחלק החייתי שבי יצא לחופשי. ובינתיים אני מדמיין את האצבע החמה שלך מטיילת בפניי ואת שפתייך הרכות נושקות לי.

ואז אני מרגיש את הגעגוע. את רחוקה עכשיו. והאצבע החמה שזכרתי הפכה לקרה והלב שלי משותק. וכואב לי. כואב לי חזק.  

אני מסתכל על השעון. עוד דקה בדיוק נותרת.  

ואז אני רואה את עצמי. שוב אותו סיוט. ילד קטן בן חמש מאוים מעל דמות גבוהה. אני לא רואה אותו. הוא צל. צל שרודף אחריי.

ואני זועק לעזרה, צעקה מייסרת ומצמררת, חגורה שנוחתת עליי ומכאיבה, עור צורב ושורף, כאב בלתי פוסק.

ואז מעורפל. דממה.  אין תחושת זמן. חושך.  הכל נעלם.

לא מתה על הפרק הזה. בעיקר כי המוזה פשוט ברחה
מקווה שפרק הבא ילך חלק ומהיר יותר