השנה הזאת מבחינתי הייתה שנה של פספוס. 365 ימים ששום דבר לא הולך משום בחינה.
שנה של לאבד ולחפש את עצמי מחדש, בגידות ואכזבות, בדידות וריקנות, ניתוק מכל מה שמוכר והרבה ויתורים. ללכת ולנסות להתקדם הלאה ובסוף להגיע לאותה נקודה, תקועה.
זאת הייתה שנה של שינויים גרועים בכל התחומים, כאלה שמערערים וגורמים לקרקע היציבה והבטוחה לרעוד תחתייך.
זאת הייתה שנה שפשוט הייתי עסוקה ששום דבר נוסף לא יתפרק. רק להחזיק את הראש מעל המים לפני שעוד גל מאיים מגיע.
קשה לי לראות נקודות אור בשנה הזאת. אבל תמיד האמנתי שזה שם. שזה עוד מעט יגיע. שעוד קצת ויהיה טוב יותר. חיכיתי לה.
אבל האמת היא שלדעתי היא הגיעה בדרך אחרת משציפיתי לה.
האור הפנימי שלי זה הדבר היחיד שהחזיק אותי, האמונה והרצון להמשיך למרות הכל ואחרי הכל – זה הכוח שלי. האור שלעולם  לא נכבה.
השנה אני מאחלת לעצמי להרגיש את החמימות של האור הזאת מוקרנת החוצה.
לממש את "הפוטנציאל הלא ממוש"  שאנשים לא מפסיקים להגיד לי. להגשים חלומות ויעדים מהקטנים ועד הגדולים.
לדעת לדרוש. להפסיק לפחד. לפרוץ גבולות. להפתיע את עצמי. לנסות דברים חדשים. להפסיק לשלול.
לבטוח. להאמין. לסמוך. להיות בעד. להרגיש שייכת.
אני רוצה לפגוש אנשים שיהיו חלק מבניית האישיות שלי, מהחלומות שלי, מהעתיד שלי. שתהיה לי את הזכות לאהוב ללא מעצורים ולהיות נאהבת ללא גבולות.  
להיות אני. שלמה יותר, בטוחה יותר, מאושרת יותר.
אמן.

וכמה מילים על הבלוג הזה just a layman
ידיד שלפני כמה ימים גיליתי שיש לו בלוג ועוד כמה צדדים אחרים שלו. זה מדהים כמה שהכתיבה והבלוגים חושפים את הכנות והאמת, את כל מה שפגיע וכואב – מי שאנחנו באמת ולא הדמויות שמשתנות.
אחד מהאנשים היותר מסקרנים ומעניינים. עמוק, נוגע, מסתורי, מילים שבועטות לך בבטן וגורמות לך להתכווץ. מומלץ.