אני בסדר, כולם בסדר, הכל בסדר אבל כלום לא בסדר אבל זה בסדר אל תדאג לי.

נמאס לי כבר להרגיש ככה
ההרגשה הזו של הריקנות
ההרגשה הזו של הניצול
של החילול
של תגברות היצר על הרגש
תמיד את אמרת לי שאני מפגרת
תמיד אני לא הקשבתי
אבל עכשיו אני מבינה
שאת תמיד, כן תמיד
צ-ד-ק-ת
בקשר להכל.
כמו תמיד,
את קראת אותי יותר טוב מעצמי.
ועכשיו
אני פה,
לבד
קר,
עצוב,
בודד,
קודר,
מרוקן.

מה כבר ביקשתי?
מה כבר רציתי?
מה כבר חמדתי?
אהבה?
הרגשה?
דאגה?
הבנה?
חיבוק של אהבה?
אמון?
ושכל זה לא יהיה חד צדדי?
אבל,
אני,
כן אני,
לבד.
מוקפת בכולם
מוקפת "אהבה"
אבל לגמרי לבד
עולם שלם, עולם שלם יודע מי אני ואני יודעת מי הוא
אבל,
גם בתוך כל זה
אני לבד
יותר משאי פעם הייתי


הייתכן שזה רק עוד סימן להתקרבות הסוף?