סיפור ט"ה.

הטכנאי הקדיםם! יאי! D:

נכון היו אמורים להיות שני פרקים אבל לא היה לי זמן לכתוב את פרק 6...

אז הנה פרק 5,

תהנו (:

*אח אני חופרת הרבה*

פרק 5:

אני ושוהם חזרנו להיות חברות. ממש התפלאתי, זה היה נראה שהיא באמת התגברה עליו. טום כבר התחיל להדאיג אותי. הוא לא מתקשר.

'טוב מה את מצפה לא נתת לו מס' בכלל' עבר לי בראש פתאום.

התיישבתי על המחשב, בזמן האחרון די התמכרתי אליו, מעדכנת את הבלוג שלי.

אמא שלי צעקה מלמטה, "אנסטסיה, בואי לאכול!".

ירדתי לאכול. בפעם הראשונה מזה הרבה זמן שהיה לי באמת תיאבון לאכול.

ישבתי בשולחן בשקט, אוכלת את האורז והעוף שלי ולא מתערבת בשיחה בין אמא ואבא שלי ואחי הקטן. לא עניין אותי בכלל מה נושא השיחה. אני בעולם משלי. פתאום באמצע הארוחה, אבא שלי שאל אותי, "אנסטסיה, איך בבית-ספר?"

'מה הקשר עכשיו, מה פתאום?' תהיתי לעצמי.

"הכל בסדר" עניתי כי הרגשתי שכולם בוהים בי בצורה מוזרה, זה לא נעים.

סיימתי לאכול, קמתי מהשולחן ושמתי את הצלחת בכיור,  אמרתי תודה שקט ועליתי לחדר שלי.

התכוננתי קצת למבחן בהסטוריה, הרגשתי שעוד שניה ואני מקבלת חלסטרה מההסטוריה הזאת.

אבל הכרחתי את עצמי, ידעתי שעוד נכשל אחד וההורים שלי יריבו, מתקרבים עוד צעד בדרך אל הגירושים. אחרי שעה וחצי של לימודים פשוט נרדמתי עם הספר. דפיקה חזקה בדלת העירה אותי.  השעה הייתה 10. יכול להיות שישנתי 3 שעות?! כנראה..

"רגע!" צעקתי.

נגררתי אל הדלת באי רצון, סובבתי את המפתח באיטיות ופתחתי את הדלת.

"יש לך מכתב." אימא שלי הושיטה לי מעטפה עבה, וירדה בחזרה אל הסלון.

על צד אחד היה רשום את שמי ואת הכתובת ועל הצד השני היה רשום "טום קאוליץ" והכתובת שלו.

באתי לפתוח את המעטפה, אבל החלטתי לקרוא אותה בחוץ. הרבה זמן לא נשמתי אוויר צח. הנחתי את המעטפה על השולחן ונכנסתי לאמבטיה. עמדתי מתחת לזרם, המים שטפו ממני את הדאגות ביחד עם הלכלוך. שמחתי שהוא שלח לי מכתב. נחמד שהוא חושב עליי בכלל. אני כלכך אוהבת אותו. חייכתי.

יצאתי מהאמבטיה ולבשתי חולצה ארוכה עם פסים שחור לבן, סקיני שחור ונעלתי את המגפונים שלי.

סידרתי את השיער והתאפרתי. שמתי בתיק קטן פלאפון ארנק מפתחות ואת המכתב ויצאתי.

טיילתי בחוץ, היו הרבה אנשים. הלכתי לאיזה גן שעשועים, בספסל אחד ישבו שיכורים. התיישבתי בספסל רחוק מהם והתחלתי לקרוא. המכתב היה בגרמנית, אבל זה לא הפריע לי. במשך שנתיים שלמות למדתי והתאמנתי, ליום שיבוא ואני יפגוש את הנסיך. המחשבה על זה הזכירה לי את הפגישה, מה על פניי חיוך גדול. קראתי את המכתב שבו היה מסופר על ההופעות שלו, על המצב-רוח, על ביל, ועל אהבתו אליי. בסוף המכתב הוא כתב את המס' פלאפון שלו, ואת המסנג'ר. ישר הכנסתי את המס' לפלאפון שלי, והחלטתי לנסות את מזלי ולהתקשר.חייגתי את המס', במקום צלילי טלפון רגילים נשמע שיר ראפ בגרמנית, במשך חצי דקה הקשבתי לשיר, שמילותיו גרמו לי לצחוק, בסוף נשמע קולו הנעים של טום.

"היי, הגעתם לטום קאוליץ, אני כרגע לא יכול לענות.

אם זה אנדריאס בטוח שאני יחזור. קיצור ביי."

"נו כבר!" נשמע קולו של ביל מרחוק.

"טוב קרציה!" טום החזיר לו.

"תשאירו הודעה" נשמע הביפ והקו נותק.

"טומי שלי, אני כלכך מתגעגעת, תודה על המכתב. אז זה המס' שלי, תתקשר. אוהבת תמיד, אנסטסיה!" הקלטתי הודעה, מקווה שהוא יקשיב לה בכלל.

על פניי שוב עלה חיוך. אני כלכך אוהבת אותו שזה לא יאומן.

"כנראה שלפעמים חלומות כן מתגשמים" מלמלתי, פניי מרוחות בחיוך ענקי.