למה סוציאליזם?

מאת: אלברט איינשטיין

בשנת 1949 פירסם המגאזין האמריקאי Monthly Review מאמר מאת המדען היהודי אלברט איינשטיין המציג את תמיכתו בסוציאליזם. אנו מביאים כאן תקציר של המאמר בתירגום לעברית.

הפרט והחברה

האדם הוא, בעת ובעונה אחת, יצור בודד ויצור חברתי. כיצור בודד הוא מנסה להגן על עצמו ועל אלו הקרובים לו, לספק את צרכיו האישיים, ולפתח את כשרונותיו הטבעיים. כיצור חברתי, הוא מעוניין לזכות בהכרה ובחיבה מצד בני אדם אחרים, להשתתף בשמחתם, ולנחמם בעת צערם, ולעשות כמיטב יכולתו למען שיפור חייהם. רק קיומם של שני היבטים אלו של הקיום האנושי, אשר לעתים סותרים זה את זה, יכולים להסביר את ייחודיותו של טבע האדם, והאופן בו הם משולבים זה בזה קובע את מידת השקט הנפשי של כל פרט ואת מידת תרומתו לחברה. יתכן מאוד שהחוזק היחסי של שני היבטים אלו של טבע האדם נקבע ע"י תורשה. אולם, האישיות אשר בסופו של דבר מתגבשת היא בעיקר תוצר של הסביבה שבה האדם מוצא עצמו במהלך התפתחותו, של המבנה של החברה בה הוא גדל, של המסורות של החברה הזו, ושל התייחסותה לאופני התנהגות שונים. המושג המופשט "חברה" הוא עבור הפרט הסך-הכל של יחסו הישיר והעקיף אל בני האדם האחרים ואל הדורות הקודמים. הפרט מסוגל לחשוב, להרגיש, לשאוף ולעבוד בכוחות עצמו. אבל הוא כה תלוי בחברה – בקיומו הפיסי, הרוחני והרגשי – שקשה מאוד לחשוב עליו או להבין אותו מחוץ להקשר של החברה בה הוא חי. זוהי ה"חברה" אשר מספקת לו מזון, ביגוד, בית, כלי עבודה, שפה, אופני חשיבה ובמידה רבה גם תכני חשיבה. חייו מתאפשרים הודות למאמצים ולהישגים של מיליוני בני אדם בהווה ובעבר אשר מסתתרים מאחורי המילה הקטנה הזו: "חברה".

הסתגלות לקהילה הבינלאומית

האדם רוכש עם לידתו, באמצעות תורשה, מנגנון ביולוגי אשר ניתן להתייחס אליו כאל קבוע ובלתי ניתן לשינוי, כולל הדחפים הטבעיים אשר אופייניים למין האנושי. בנוסף לכך, במהלך חייו, הוא רוכש מנגנון תרבותי מן החברה בה הוא חי, באמצעות תקשורת עם בני אדם אחרים ודרך השפעות שונות של סביבתו. ההתנהגות החברתית של בני אדם יכולה להיות שונה מאוד, בהתאם לדפוסים הרווחים ולאופני הארגון הדומיננטיים בחברה. בדיוק על כך יכולים אלו השואפים לשפר את מצבו של האם לבסס את תקוותיהם: בני האדם אינם נידונים, בגלל המנגנון הביולוגי שלהם, לחסל זה את זה או להיות נתונים לחסדי הגורל האכזר.

אם אנו רוצים לשאול את עצמנו כיצד ניתן לשנות את מבנה החברה ואת דפוסי התנהגותם התרבותית של בני אדם, כדי להפוך את הקיום האנושי למספק ככל האפשר, עלינו להיות ערים לכך שישנם מרכיבים מסויימים שאיננו יכולים לשנות. כפי שציינו קודם, המבנה הביולוגי של האדם אינו ניתן לשינוי. נוסף על כך, התפתחויות טכנולוגיות ודמוגרפיות של המאות האחרונות יצרו תנאים בלתי הפיכים. בחברות צפופות אוכלוסין חלוקת עבודה קיצונית ושיטת ייצור ריכוזית מאוד הם בגדר כורח. התקופה – אשר במבט לאחור נראית כה אידאלית – בה יכלו בני אדם לבדם או בקבוצות קטנות לדאוג בעצמם לכל מחסורם איננה עוד. תהיה זו הגזמה קטנה מאוד אם נאמר כי המין האנושי מהווה עתה קהילה עולמית אחת של יצרנים וצרכנים.

המשבר של תקופתנו

הגעתי לנקודה בה עלי לציין בקיצור מהו המשבר העיקרי של תקופתנו. עיקרו הוא היחסים שבין הפרט לחברה. הפרט הגיע להכרה מפוקחת מתמיד לגבי תלותו בחברה. אבל הוא אינו מתייחס אל תלות זו כאל נכס חיובי, כאל קשר אורגאני, כאל כוח מגן, אלא כאל איום על זכויותיו הטבעיות, או על קיומו הכלכלי. יותר מכך, מקומו בחברה הוא כזה שהדחפים האנוכיים שלו מתחדדים כל העת, בעוד שהדחפים החברתיים, שהם באופן טבעי חלשים יותר, מתנוונים. כל בני האדם, יהיה מקומם בחברה אשר יהיה, סובלים מתהליך התנוונות זה. אסירים שלא במודע באגואיזם של עצמם, הם חשים חוסר ביטחון, בדידות וניתוק מן ההנאות הנאיביות והפשוטות של החיים. האדם יכול למצוא משמעות בחיים רק באמצעות הקדשת עצמו לחברה.

האנרכיה הכלכלית של החברה שלנו היא לדעתי מקור הרע. אנו רואים לפנינו ציבור עצום של יצרנים המנסים ללא הרף לגזול זה מזה את פירות עבודתם – לא באמצעות כוח אלא באמצעים חוקיים לחלוטין. בהקשר זה, חשוב להבין כי אמצעי הייצור הדרושים לייצורם של מוצרי צריכה ושל מוצרי מותרות, יכולים להיות עפ"י החוק, כפי שהם אכן ברוב המקרים, בבעלותם הפרטית של אנשים מסויימים.

פועלים וקפיטליסטים

למען הפשטות, בדיון שלהלן, אשתמש במושג "פועלים" כדי להתייחס לכל מי שאין לו חלק בבעלות על אמצעי הייצור – זאת למרות שזה איננו האופן הרגיל בו אנו משתמשים במושג הזה. בעל אמצעי הייצור נמצא בעמדה המאפשרת לו לרכוש את כוח העבודה של הפועל. בהשתמשו באמצעי הייצור, מייצר הפועל מוצרים חדשים ההופכים לרכושו של הקפיטליסט. הנקודה החשובה בתהליך הזה הוא היחס בין מה שהפועל מייצר לבין מה שמשלמים לו, במונחים של ערך ראלי. כאשר ההתקשרות בין הפועל לקפיטליסט היא "חופשית", מה שהפועל מקבל נקבע לא עפ"י הערך הראלי של המוצרים שהוא מייצר, אלא עפ"י צרכיו המינימליים ביותר, וכן עפ"י מידת הצורך של הקפיטליסט בכוח עבודה ביחס למספר הפועלים המתחרים על המשרות שהוא מציע. חשוב להבין שאפילו בתיאוריה התשלום לפועל אינו נקבע עפ"י הערך הריאלי של המוצרים שהוא מייצר. ההון הפרטי נוטה להתרכז במספר מצומצם של בעלויות, הן בשל התחרות בין הקפיטליסטים והן משום שההתפתחות הטכנולוגית וחלוקת העבודה למשימות קטנות לאורך פס הייצור מעודדות את יצירתן של יחידות ייצור גדולות על חשבון הקטנות. התוצאה היא מעין אוליגרכיה של הון פרטי, אשר את הכוח העצום שלה לא יכולים להגביל אפילו המוסדות המאורגנים של החברה הדמוקרטית. זאת בייחוד משום שחברי הפרלמנט נבחרים ע"י מפלגותיהם אשר ממומנות במקרים רבים או מושפעות בדרכים שונות ע"י הקפיטליסטים אשר הופכים את האינטרסים של עצמם בכך למחיצה בין הנבחרים לבין הבוחרים. התוצאה היא שהנבחרים אינם יכולים להגן באופן יעיל על האינטרסים של השכבות החלשות באוכלוסיה. יתר על כן, הקפיטליסטים שולטים גם במקורות המידע ההמוניים (עיתונות, טלוויזיה, רדיו, חינוך). בגלל כל אלה קשה מאוד לאזרח לגבש דעה עצמאית ולעשות שימוש נבון בזכויותיו הפוליטיות.

בעלות פרטית למטרת רווח

המצב הרווח בכלכלה המבוססת על בעלות פרטית על ההון מתאפיין אם כך בשני עקרונות מרכזיים: ראשית, אמצעי הייצור (ההון) נמצאים בבעלות פרטית ובעליהם משתמשים בהם עפ"י ראות עיניהם; שנית, ההתקשרות התעסוקתית היא חופשית. כמובן שאין בנמצא חברה קפיטליסטית "טהורה" אשר שני עקרונות אלה מתקיימים בה באופן מושלם. זאת בייחוד לאור העובדה שהפועלים, בעקבות מאבקים ארוכים ומרים, הצליחו להשיג שיפורים מסויימים בהתקשרות התעסוקתית החופשית. אבל ככלל, הכלכלה העכשווית אינה שונה באופן מהותי מן המודל של הקפיטליזם ה"טהור".

הייצור מתקיים למטרת רווח, לא למען סיפוק צרכים אמיתיים. אין שום בטחון כי כל אלו אשר מעוניינים לעבוד תמיד יוכלו למצוא תעסוקה; "צבא של מובטלים" קיים כמעט באופן תמידי. הפועל נמצא תמיד תחת האיום של איבוד מקום עבודתו. מאחר ומובטלים ופועלים מעוטי הכנסה אינם מהווים שוק צרכני רווחי, הרי שייצור מוצרי צריכה עממיים מוגבל, והתוצאה היא עוני ומחסור. קידמה טכנולוגית יוצרת בד"כ יותר אבטלה ולאו דווקא הופכת את העבודה עצמה קלה יותר עבור כלל הפועלים. המניע של הרווח, ביחד עם התחרות בין הקפיטליסטים, אחראיים לחוסר היציבות בצבירה ובשימוש בהון, אשר מוביל למיתון קשה. תחרות בלתי מוגבלת יוצרת בזבוז עצום של עבודה, וניוון של התודעה החברתית של הפרט, כפי שכבר ציינתי. ניוון זה הוא לדעתי החטא הגדול ביותר של הקפיטליזם. כל מערכת החינוך שלנו נגועה בחטא הזה. גישה תחרותית מוגזמת מוחדרת אל ראשיהם של התלמידים, כך שילמדו להעריץ את ההצלחה הכלכלית האגואיסטית כהכנה לקריירה העתידית שלו.

הסוציאליזם הוא הדרך החוצה מן המשבר

אני משוכנע כי ישנה רק דרך אחת לחסל חטא זה, וזאת באמצעות בנייתה של כלכלה סוציאליסטית, המלווה במערכת חינוך אשר תהיה בעלת מגמה חברתית. בכלכלה כזו, אמצעי הייצור יהיו בבעלות חברתית וינוצלו באופן מתוכנן. כלכלה מתוכננת, אשר מתאימה את הייצור לצרכי הקהילה, תחלק את העבודה בין כל אלו המסוגלים לעבוד, ותבטיח פרנסה מכובדת לכולם. חינוכו של הפרט, בנוסף לפיתוח כשרונותיו הטבעיים, יכוון לפתח בו חוש אחריות כלפי בני אדם אחרים, זאת במקום ההאדרה של הכוחניות וההצלחה האגואיסטית המתקיימת בחברה שלנו.

יחד עם זאת, חשוב לזכור כי כלכלה מתוכננת אינה עדיין בגדר סוציאליזם. כלכלה מתוכננת כשלעצמה עלולה עדיין להיות מלווה בשיעבוד של הפרט. השגת הסוציאליזם דורשת את פתרונן של כמה בעיות חברתיות-פוליטיות קשות: כיצד ניתן, בתנאים של ריכוזיות גדלה והולכת של עוצמה פוליטית וכלכלית, למנוע מן הבירוקרטיה מלהפוך לעריצה כל-יכולה? כיצד ניתן להגן על זכויותיו של הפרט ולהבטיח כי יתקיימו בלמים דמוקרטיים אל מול כוחה של הבירוקרטיה?

בהירות ביחס למטרותיו ולבעיותיו של הסוציאליזם היא בגדר כורח במציאות המשתנה של זמננו.