אין לי דרך לתאר איך אני מרגישה.
אין לי סיבה להיות מאושרת.
אין לי איך להגיד שרע לי.
אני כבר לא יודעת איך לצאת מזה.
אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי.
אני מחכה שמישהו יוציא אותי מזה.
אבל היחיד שיכול לעשות את זה, זה אני.
"אומרים שבבוקר הכל מסתדר,
זה אותו הסיוט רק עכשיו אתה ער"
מתי הסיוט הזה כבר יגמר?
למה אני פשוט לא מצליחה לקחת את עצמי בידיים
ולצאת מזה כבר?
למה כולם מצליחים ורק אני לא?
מה לא בסדר איתי?
למה לי זה יותר קשה מלאחרים?
טינקי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
