בעיצוב של הבלוג הזה הוספתי תמונה של אישה רכונת ראש, כמו נמשכת למטה בכובד, הצבעוני היפה והדרמטי שלה הולך ונבלע בשחור. הוספתי אותה כי הסתכלתי ואמרתי- הנה זה בדיוק הדברים. וככה במידי פעם, שהסתכלתי על הבלוג ועל הפוסטים והתגובות, הסתכלתי עליה וחשבתי - הנה, ככה בדיוק הדברים. ומן ייאוש שכזה חלחל לי דרך המקלדת והאצבעות לכל הגוף התיישב על החזה בכבדות כזאת של חוסר שינוי ותזוזה.
החלטתי לכתוב שוב, כי הרגשתי נורא נורא. ואם כבר אין מוצא, נו.. אז שיהיה פוסט, שיהיה עוגת שוקולד, שיהיה בדיחה ממש גרועה, שיהיה משהו. ופתחתי את הבלוג העתיק הזה כשאבק של מגה בייטים מגיע אלי מהמסך לעיניים ללב הנה התמונה, הנה הדברים.. ואני...
נורא נורא התפללתי לחידוש גדול בעולמי. מפתיע ומרענן. שכל החושים כמו קמים לכבודו, מפנים לו מקום, פוצחים במסיבה. אפשר לתאר את זה כשקיעה. אני חושבת שאיבדתי את החוט, את ההמשך. אין לי התחלה אין לי סוף.
די.
אופטמיות תמיד נאחזת בקצות של תלתלים, לכן יש לי הרבה.