פתאום באמצע החיים (או: איך התיידדתי עם בועת אוויר)
איך אפשר לתאר חוסר וודאות חוץ מצמד המילים "חוסר וודאות".
מהו הוודאי, ומהו הביטחון.
מהי השכחה וכיצד אפשר לשכוח.
-
לא שיערתי שאת התקופה הכחולה שלי אצטרך לבלות עם סימנים כחולים על
היד. זה אמנם מעצים את החוויה, אך גם גורם לה להיות בלתי נשכחת, וישנם דברים שיטיב
עימם להישכח.
בעודי מחליקה על מסילה לא משומנת אל תוך גליל מתכתי מחבק, אני רוצה להעלם.
הרעשים העזים אופפים אותי ואני עוברת מהחלל אל פני הים, אל תוך טנק וחוזר חלילה.
בכל פעם שאני מנסה לדמיין משהו אחד, מגיע רעש ואונס אותי לדמיין משהו אחר.
אותו רופא שעומד מצידו השני של החלון, נשמע לי כקול אלוהים, וכשהוא
קורא בשמי, אני מתמלאת יראת כבוד, ולא בטוחה אפילו אם מותר לי לפצוח פה, או שאהפוך
נציב מלח.
הראייה מתעוותת ואני רואה את האוויר זז לימין ולשמאל, אני רואה את
האטומים רוקדים וואלס על חשבוני ונהנים מכל רגע.
ורק אני, שוכבת שם, ומתחרשת.
בועת אוויר קטנה, ידידותית, שונה מכל השאר, נעמדת מעליי ומחייכת.
ואני מנסה להתמקד בה, למצוא טיפת נחמה בין הים לחלל ושדה הקרב, אבל היא לא מפסיקה
לנוע, כאילו במעין מעבורת, כל פעם מושיטה לי יד, ונסחפת. כל הניסיונות שלי להחזיק
בה כשלו-יד שמאל קשורה למיטה, יד ימין
קשורה לעירוי.
גלים עוברים בתוך חזי, מדגדגים. אני נמשכת מעלה, חסרת משקל, אל עבר
הלא נודע, או אל עבר הגליל המחבק. אינני זזה, נושמת או בולעת רוק, אינני יכולה
לפקוח עיני, אינני יכולה לדבר.
אני חדלה מלהתקיים.
כשהם מוציאים אותי, על אותה מסילה לא משומנת, כל הרצון שהיה בי לשיר,
להתגרד, נעלם, ואני נעלמת איתו. אני מביטה ברופא בעיני עגל ורק מעיזה למצמץ כשהם
מוציאים ממני את המחט, שוב.