נראה לי שאלוהים רוצה שאני אסבול לנצח.

אני יודעת שזה מאוד אגואיסטי מצידי להגיד כזה דבר, כי יש אנשים שסובלים הרבה יותר ממני והצרות הטיפשיות שלי, ומעריכים הרבה יותר את מה שיש להם.

זה שאני חרא של בן אדם זה משהו אחד, אבל אני עדיין מרגישה שיש שם מישהו למעלה שרוצה ללמד אותי לקח. שרוצה שאני לא אצליח, שרוצה שיהיה לי רע, כי זה מגיע לי.

מעניין למה הוא מעניש אותי בדרך הזו. אולי כי הוא יודע שככה הכי כואב לי.

אין לי כבר דמעות. אין לי.

יש לי בור ענק בלב, ואני לא מצליחה למלא אותו. אני לא מבינה למה זה קורה לי. למה? באמת, מה עשית רע שמגיע לי עד כדי כך לסבול?

הלוואי והייתי יכולה לדעת. הלוואי והייתי יכולה להצטער על זה, איכשהו לנסות לכפר על זה...

אני רוצה למצוא את עצמי, את הנקודה שבה טוב לי... אני רוצה לחייך לאהוב ולהאהב. זה הרבה מידי לבקש? אני שואלת ברצינות, כי אני כבר לא יודעת.

בחורה בת עשרים שרק עסוקה ברע שבה, ורק עסוקה בלשנוא את עצמה ולהרוס לעצמה. והיא רק בת פאקינג 20! מה יהיה בהמשך החיים שלי?

אני יודעת שזה לא יועיל, הרי אתה לא רוצה לעזור לי, ואני מכבדת את זה ואני מבינה. אבל בכל זאת החלטתי לצום שני שלישי רביעי.

לא מגיע לי לאכול. לא מגיע לי כלום.

אני רוצה להתעלף מחוסר אוכל. לאבד את כל הכוחות שלי.

כמה אפשר  כבר, דיי, אני לא מסוגלת יותר. אני באמת שלא מסוגלת!

אני רוצה להיות חזקה אבל אתה לא נותן לי, אני לא מצליחה להמשיך הלאה, אני כל הזמן נופלת!

תן לי יד, תעזור לי, תגרום לי להבין במה טעיתי, אני מבטיחה שאני אנסה לשנות את זה, מבטיחה!

רק בבקשה, אני לא יכולה עם זה כבר, באמת שלא. אני לא משקרת, אתה רואה אותי ומכיר אותי, אתה רואה כמה רע לי. הכל אמת!

זה ישתנה מתישהו?

אני לא רוצה לאבד תיקווה. בלעדיה אין טעם לחיות, פשוט אין.

אני.