אסמים מלאי בר

היי, שלום...

נכון, חזרתי שונה מכפי שהייתי, מהורהרת יותר, בוגרת יותר, אולי טיפה רצינית.

עברתי מסע ארוך בתוך נפשי, בעזרת אנשים טובים (הלא הם הפסיכולוגים... סתם),

ורציתי לדבר בחשיבות הכתיבה כתורמת לנפש: היא תורמת, חבר'ה, אז תכתבו- ולא רק בלוגים, תכתבו תמיד, קחו עמכם פנקס או מחברת לכל מקום ותכתבו, זו דרך להביע וזה מה שאני עושה עכשיו בשעה הטובה הזו של מוזיקה של מאיר אריאל, "בשעה מהורהרת זו".

פעם מאוד רציתי להיות זלדה, אני יודעת שכמוה יש רק אחת, אבל אני באמת יכולה להיות רייזל וללכת עם עצמי, לבדי, לכתוב את עצמי ומתוך כך להיות עצמי היותר אמיתית ויותר ניתנת לקריאה.

אמר פעם איזה מישו (לא זוכרת...) שהאדם תמיד מוקף בבועה של העבר והעתיד שלו- הוא אף פעם לא רק הרגע הנתון, לא רק הווה אלא הווה מתמשך, אדם קשור לעצמו ולמאורעות שהולכים לקרות אותו וזה נכון, כי כל מה שאנו עושים וחושבים וכותבים מושפע ממה שנבנה לנו בנפש וממה שארע לנו אי פעם, עכשיו אני בתקופה של נקיונות העבר, יש שם דברים שלא חשבתי שהם יוכלו אי פעם להיות חלק ממני, כי כל כך לאר רציתי להאמין בקיומם, אבל אין ברירה, כי העבר הוא חלק ממה שאני עכשיו! אז אני עושה נסיונות לחיות את ההווה עם הידיעה שהעבר עבר אך הוא נמצא, בלי לנסות להתעלם.

טוב, (אני משנה כיוון כי כנראה הפתיחות הזאת קצת קשה עליי, והחוסר פניות הזה, והציניות שתמיד היתה לי למגן גם היא לא כאן, אז זהו, נעזוב את זה)

כותבים כאן דברים מגניבים יותר, נכון?

אולי דברים על ספרות? זה התחום בו אני שוחה היטב גם מהכיוון הפדגוגי (אני עושה עכשיו תואר בספרות) והן מכיוון הפלט (יש לי בלוג בישראבלוג!).

אה, גם שמתי את זה בקטגוריה של "ספרותי". (החלטה: אני יודעת מה לכתוב, שלוש ארבע ו...)

-

 היא יושבת ליד המחשב ולא אכפת לה שהיא עייפה, אף פעם לא התחשבה בעצמה יותר מדי, תמיד ראתה בעיניי רוחה את עצמה אחרי שהיא מוציאה את כל הפרפרים שבנפש לאויר והיא מרוקנת, במצב טוטאלי אחרי שרק הגוף נשאר, כבד, גשמי, אבל היא יודעת שהטוטאליות הזאת לא נכונה ומכל מקום גם מאוד מזיקה, כי השקיעה הזאת כל כולה באומנות עד כדי שכחת הגוף היא המוות בעצמו. הוצאת פרפרים גורמת לכאבי ראש מוגברים. היא משננת זאת לעצמה, וכאבי ראש מובילים כמו דרך סלולה לסתיו בלב, תעצרי עכשיו. כל  כולך, היא אומרת לעצמה ולוקחת סוכרית מנטה.

פרפר אחד לסתיו הכבד, נשיקה באויר,

פרפר אחד למשפחה, פרפר חום אדמה כבד

פרפר אחד לבלאגן שעשוי מהתוהו ובוהו

אחד לשמים התלויים בכל מה שהוא כחול, בכל מה שהוא נפש

אחד לאדמה שהיא כמו משפחה והיא כמו מקלט וגם המקום של העבודה,

(פרפר שהוא רצון לצמיחה)

פרפר לכל עם ישראל, פרפר שהוא רחמים

ופרפר שהוא תפילות, מלמולי תפילות

כמיהות ורצונות... פרפרים...

כשהשמש תשקע (היא יודעת),

הראש שוב יכאב.

בשקיעת היום אל הלילה

ינחתו פרפרי המנחה אצל

עושה- השלום- במרומיו

שיאספם

וידביק לכל כנף דוויה

בכתובת של אש

לכל כנף שבירה וצבעונית

'שלום'

עלינו ועל כל עם ישראל.

שימשיכו להתפלל.