הרבה זמן לא כתבתי שוב. אין לי משהו מסויים באמת וגם בזמן הזה מת המחשב הקודם ונקנה אחד חדש. ובאמת אין לי משהו ספציפי לכתוב עליו כמו שאולי היה לי עד לא מזמן. בעיקרון כל הפוסטים האחרונים סובבים במידה מסויימת את אותו הנושא, פשוט אין לי משהו מסוים אחר להתמקד בו, זה בערך מה שסובב אותי רוב הזמן ומעסיק אותי, ובכל פוסט אני רושם משהו מנקודת מבט שונה אולי כאשר מדובר בסופו של דבר באותו הדבר. זה מדהים איך על משהו אחד אפשר להרחיב ככה ולהמשיך להתעסק בו. וכן שוב פעם מדובר בשינויים והסוף והדברים האחרים שלי עצמי כבר דיי נמאס להזכיר.

אבל אני עדיין אעשה זאת. אולי כאשר הפעם אני מתמקד בשתי נקודות.

קודם כל, הצבא מתקרב. הגיוס בעוד 24 ימים בלבד. ככל שהזמן עובר, ככל שהספירה לאחור הזאת מתקדמת, אני חשוב יותר ויותר האם אני "ממצה" את הזמן שלי עכשיו כמו שצריך? האם יש משהו מסוים שאני אמור לעשות? אולי זאת שטות ואני לא חייב? אני לא יודע באמת. אני רק יודע שזה מתקרב, ויותר ויותר דברים שקשורים לשלב הקודם הולכים ונעלמים, היום היה המועד ב' באנגלית ונשארה רק המתמטיקה.. מה שאומר בעצם שנשארה לי בגרות אחת, ביקור אחרון בבית הספר בתור "תלמיד" או משהו כזה, עד ליום שבו אני אבוא רק לקחת את תעודת הבגרות.

אני נזכר בעצמי מלפני ... המממ... חמישה או ארבעה חודשים? עוד אז אני כבר חשבתי שהצבא אולי יאפשר לי להתקדם, להשתחרר. הרי זה מה שרציתי. אני צריך חופש. ולא, הצבא זה לא חופש, זה דיי ברור. אבל אני מתכוון לחופש ממה שאני כרגע, ממה שכובל אותי למה שאני עכשיו. אכשהו בתקופה האחרונה זה השתנה. הרבה דברים קרו, לא מעט דברים חיוביים, משהו השתנה במצב ומשהו אולי השתנה בי. אולי זאת רק אשליה, כשטוב לך נראה לך שאתה הופך להיות אדם טוב (בניגוד לתקופות שרע לך ואתה חושב שאתה האדם השלילי ביותר בעולם), ועוד כל מיני שטויות מהסוג. זה גרם לי לחשוב שאני ממש לא רוצה צבא. חשבתי על זה והבנתי שהצבא הזה ממש לא בא לי בטוב עכשיו, בכלל, אני לא רוצה.

זה בערך היה התוכן של פוסט שהייתי רושם אולי לפני כמה ימים, כמו שתכננתי אבל ויתרתי בסוף. עברו כמה ימים ואני יכול להוסיף שלא, לא בא לי צבא אבל צריך. העצבים בבית, בעיקר של אמא מכל מיני שטויות מגוחכות גורמים לי להבין שאני בכל זאת צריך את זה. אני צריך להשתחרר מהבית, ויותר ממה שאני צריך להשתחרר ממנו, זה לשחרר את הבית ממני, כי הם צריכים את זה יותר ממני. זה אולי עצוב שאני חושב בתור הצבא כפיתרון, אבל אני לא מסוגל לעשות את זה בדרך אחרת. אולי כי אני באמת לא מסוגל לזה, אולי כי אני מפחד לנסות או לא יודע איך. בכל מקרה, זאת בינתיים התוכנית.

זה מגוחך אבל הייתי רוצה עכשיו שיהיה לי אוטו. הייתי רוצה שאני אהיה מסוגל להתיישב במכונית ולנסע לאן שבא לי. סתם לעשות סיבובים או לנסע פשוט לאכול אפשהו. מחשבה כזאת פשוט עושה לי תחושה של "חופש", וזה פשוט מעצבן אותי כשאני חושב על זה שאין לי את האפשרות, אין לי אוטו ואבא גם חושב שזה נורא מיותר לפחות עד שאני מסיים את הצבא. מחשבה דיי ילדותית. אבל זה פשוט מה שעובר לי בראש.