אני לא יודע ממה להתחיל. באמת כל כך הרבה עובר לי בראש. אני חושב שאני אגיע ישר לנקודה של כל זה, למחשבה הסופית שאליה אני בכל דרך, מכל דבר שבו אני נתקל וגורם לי לתהות "למה?!", אני פשוט לא מבין מה אני עושה עם החיים שלי. אני יוצא לקצונה, תהליך שכבר בהכנה אליו אני מתחיל לחשוב שמשהו פה לא בסדר... בוחנים אותי ומודדים אותי בדברים שאני לא מסכים איתם, ואני בניגוד לאנשים לא מוכן להיות צבוע ברמה כזאת בשביל זה... לא שווה את זה. לקבל ביקורת שלילית, לקבל לפנים את העובדה שאני אחד האנשים בעלי הציון היותר נמוך במדד החברתי... זה כל כך מוריד לי את החשק והמוטיבציה, הידע שכבר עוד לפני שהתחלתי גורלי להיות בינוני ומטה, ואני לא יכול גם אם לא חשבתי על להצטיין בזה (ומה לעשות, אני כן חשבתי על זה), עדיין הידיעה מראש שאני הולך למשהו שבו הסיכוי שלי להצליח כבר נמוך לא מעורר בי הרבה מוטיבציה.

הידיעה שתמיד ידעתי, שאני אדם שאיך להגדיר את זה, לא מהבולטים חברתית, עכשיו שכל פעם מכה לי בפנים, בכל הפעלה או דיון או כל דבר אחר שנעשה אני יודע שאני נמדד מהבחינה הזאת... וזה בלתי נסבל, אני חושב על עצמי מהצד כל הזמן במקום להתרכז באמת במה שנעשה, ואז להרגיש אדיוט. לדעת שכל אחד מסביב תמיד יקח אותך בתור הקיצוני הזה, המיוחד הזה שלא מציג את כל הקלפים שלו, שלא יראה מי הוא באמת אז תמיד נתקיל אותו בצורה מיוחדת. לדעת שגם לחברה שלי אני לא גורם להרגיש יותר טוב, שהיא מרגישה לבד גם כשאני איתה, הידיעה שאני לא מסוגל להביע רגש כלפי מישהו אחר בצורה נורמלית, או לחוות רגש, כל רגש, בצורה שבאמת יהיה לי אכפת.

אני מתחיל לחשוב שאני סוג של פריק בקטע הזה, והרבה פעמים האמנתי שיש הרבה שהם כמוני, עכשיו אני כבר לא יודע... אולי יש, אבל הם לא מודעים לזה ונבחנים על זה כמוני.

למרות זאת, ראיתי מה אני יכול להיות, אני מעדיף להשאר אני. כנראה שאני מתחיל פה משהו הרבה יותר רציני ממה שחשבתי שאני מתחיל רק בהתחלה, משהו באמת משמעותי. מדהים כמה שלאורך כל הבלוג הזה בערך הנושא הוא אחיד בצורות שונות, וכמה שלא חשבתי עליו וכתבתי זה עדיין לא נגמר. כנראה שהאדם לא מפסיק להתפתח לעולם, ואף פעם הוא לא יגיע לתוצר המושלם אליו הוא שואף.