שוב זה קורה, שוב התחושה המגעילה הזאת, לבד.

סופית, הבעיה היא לא באחרים, הבעיה היא בי, אני גורם לזה. אני גורם לאנשים להתרחק או לחלופין להתרחק ממני... לא לרצות להתחבר באמת.

כי זה מי שאני.

Don't look back into black
Don't let the memory of sound drag you down
To end as friends so painful
Don't look down
Shut it down

קשה להסביר מה עובר עלי בימים האחרונים. בתכלס, אם לחשוב על זה, אין ממש סיבה בעולם שאני אהיה ככה בלי מצברוח או כוח לעשות משהו. אני בסופש ארוך בבית ואני לא עושה כלום כל הסופש, עכשיו אני פשוט בבית... ראיתי סרט. כן, משהו מטומטם נורא קרה לי ביומיים האחרונים בצבא שגרם לי להיות מאד מאוכזב, למרות שאני גם מודע לזה שאין לי סיבה באמת להיות ככה... אני יודע שאני מתפקד טוב ומגיע להישגים, בערך. למרות זאת, יש משהו אחר שגורם לי להיות ככה. משהו שכבר הרבה זמן מציק לי ואני מדחיק אותו כל פעם, זאת לא בעיה חדשה בכלל ואני מודע אליה, גם כתבתי עליה כבר כמה פעמים בעבר, אני דיי בטוח בזה. העניין הוא שאני מרגיש כל כך לבד. חשבתי על זה, וחוץ מחברה שלי, שיצא ככה שהיום דיברתי איתה פעם ראשונה ביומיים האחרונים, אין לי אף אחד. אפילו המצב בבית לא משהו.

זה לא שאין לי חברים, יש ותמיד היו. זה אכשהו שבכל מסגרת, בכל מעגל חברתי שהייתי בו הי פעם, בחיים לא הצלחתי לרכוש חברים באמת, באמת כאלה שאני אסמוך עליהם תמיד בהכל, או לפחות (וזה מה שמצער יותר) כאלה שיעשו את אותו הדבר כלפי. עשיתי הרבה מאמצים וסבלתי מזה במשך שנים, ושנה שעברה ניסיתי לחזק קשר עם אנשים שהרגשתי שאיתם אני רוצה לשמור על קשר יותר מאחרים רגע לפני שמסיימים לימודים והולכים לצבא... ומה שקרה שהיום אני כבר רואה איך כל אחד ואחד מהם מעדיף אחרים ועושה דברים, ואני נמצא ממש לא בראש רשימת המועדפים שלו. זה מצער לדעת שאתה לא נחשב בעינ י אף אדם לחבר או לאדם קרוב, אחד כזה שתפנה אליו במקרה של צרה/בעיה/סתם הרגשה לא טובה. לי לא חסר כאלו שאני חושב לפנות אליהם, ובאותו זמן אני יודע מצוין שבמקרה ההפוך זה ממש לא היה קורה... זה גם היחס שלהם כלפי במקרים כאלו.

זה נמאס, אולי בגלל זה התחושה המגעילה הזאת שיש לי מאתמול. היום בבית אמא שוב עשתה לי קטע, משהו מטופש כזה שלפי דעתה אני עושה לה דווקא ומנסה לעצבן אותה כל הזמן, מנסה לפגע בה בכוונה, שהפכתי למשהו מרושע מאז הגיוס. בעצם זה מאד קשור לסיבה הראשונית שבגללה הפסקתי לכתוב, לא הסברתי את זה מאז ינואר כשזה קרה. היחסים בבית לא היו משהו, ואז יום אחד התברר שאמא שלי קראה פוסט מסוים מהבלוג שלי. בדרך לא ברורה הסתבר שהוא היה על הדקסטופ במחשב. היא הבינה מזה שאני סובל בבית ודברים דומים שגרמו לה הרבה צער. האבסורד שדווקא הפוסט הזה, מדבר על זה שאני חושש מהצבא פתאום ומעדיף לא להתגייס למרות שאני רוצה חופש ועצמאות בחיים שלי, בניגוד לפוסטים אחרים בעבר שדיברו על הנושא הזה באופן יותר בוטא.

בכל אופן אז החלטתי לקחת פסק זמן ואחר כך פשוט היה לי קשה לחזור. זה לא הנושא. העניין הוא שזה מעצבן אותי שהיא נטפלת לכל דבר שאני אומר או עושה שזה נסיון לעשות "רע" בבית ולהראות כמה אני לא נהנה להיות שם, כן ההגיון מדהים, לא אוהב להיות בבית כשאני נמצא בצבא.

בכל אופן, הרעיונות נגמרו לי, הייתי צריך להתבכיין אפשהו כי פשוט את זה, בניגוד לדברים אחרים, באמת שאין לי בכלל עם מי לחלוק. אם בעבר היה, גם עכשיו יש, פשוט עכשיו נמאס לי מהטמטום הזה ואני פשוט אפסיק להתחלק עם אנשים במידע כאשר להם בתכלס ממש לא יהיה מעניין. וחברה שלי? לה לא חסר את הבעיה הזאת בעצמה במסגרת שהיא הכניסה את עצמה לתוכה בשנה האחרונה, אני מעדיף לא להעמיס את עצמי עליה גם.

בכל אופן, שיהיה שבת שלום.