אני לא יודע ממה להתחיל, אבל הרעיון של לכתוב פוסט מחווה ל"אבודים" עלה לי אתמול לראש כאשר ראיתי את זה. מחר בבוקר לפי השעון בארץ ישדרו את הפרק האחרון בהחלט של הסדרה הזאת ואני פשוט מרגיש שאני חייב לומר משהו בנושא. אני חושב שאני נמנע לגמרי מספויילרים אז אפשר לקרא.

אבודים זאת סדרה מיוחדת. קשה להסביר במה היחוד שלה, אולי זה שילוב של מספר דברים שגורמו לאנשים ברחבי העולם כל כך להתמכר לסדרה הזאת. ואי אפשר להשתמש בביטוי אחר, אתה פשוט מתמכר. אפשר לאהוב סדרה, אני צופה וצפיתי גם בסדרות אחרות שאני אוהב אבל לא הייתה אף סדרה שהיה בה משהו שגרם לי לראות 10 פרקים ביום (כן, היו ימים כאלו). הייתי צריך להתחיל אולי מהסוף, הסדרה עומדת להגמר בעונתה השישית שעד עכשיו מאוד אכזבה אותי אישית וכמה אנשים אחרים שאני מכיר. אכזבה מאוד זה כנראה בלשון המעטה, האכזבה פשוט הייתה עצומה בשלב כלשהו (לסיבות נגיע עוד מעט). אחרי סדרה כזאת כולם צפו שבסופו של דבר יהיה מאכזב, אבל עד כדי כך? משהו קרה בין הפרק הלפני אחרון ("לשם מה הם מתו") לפרק האחרון שישודר מחר ("הסוף") שגרם לי להבין או פשוט להזכר בכל החוויות שלי מהסדרה... כך שאני יכול לדבר על זה עכשיו.

לטעמי הסדרה הזאת תפסה בעיקר לא בגלל החידות והרמזים הנסתרים, ולא בגלל המתח שהיא יצרה אלא בגל משהו אחר... המשהו שהפך אותה לכל כך אהובה עלי ולדעתי גם על כל השאר. זאת כנראה הייתה האנושיות שבה. ב4 עונות הראשונות ולפרקים גם בעונה החמישית הסדרה הצליחה לשלב באופן יוצא מן הכלל בין האלמט הפנטסטי/מד"בי המאוד מושך שלה לבין אלמנט הדרמה. באמצעות פרקי POV ופלאשבקים למינהם נחשפנו לכל דמות ודמות וראינו את הסיפור האישי שלה, נחפשו לקשיים ולבעיות. זה יצר שורה של דמויות מפותחות שהצופה מתחבר אליהן. גם בדמויות שאני פחות אהבתי היה מה להתחבר ולחשוב עליו. שכל צופי הסדרה יחשבו על זה רגע, ויזכרו בכל אותם סיפורים איישיים מיוחדים של כל אחד ואחד... בין אם זה הקשיים של ג'ק בלנסות להוכיח לאבא שלו שהוא שווה משהו או הרצון שלו כל הזמן "לתקן" בני אדם, או סוגיית ה"הפחדנות" של דזמנוד שרדפה אותו כל חייו כאשר הוא חשב שויתר על אהובתו, או הרצון התמידי של ג'ון לוק להראות לכולנו ולעצמו שהוא "מיוחד" ושאף אחד לא יכול לומר לו מה הוא יכול לעשות

("This is my destiny! Don't tell me what I can't do!" הידוע), או אולי המאבק של מייקל בנסיון להוכיח שהוא מסוגל להיות אבא, סעיד שמנסה לברוח מהעבר שלו ולפתוח דף חדש, וקייט שצריכה להתמודד עם שאלות מוסריות קשות בנגע למעשים שלה, וגם סוייר שמונע על ידי יצר הנקמה. אפשר להמשיך עוד ועוד ולפתוח דיון על כל אחת מהדמויות האלו ודרכי ההתמודדות שלהן.

זה ובמקביל ההתרחשות על האי, כל החידות והרמזים. השאלות שעולות כל הזמן, כל פרק. האינטירקציה בין הדמויות ובלי קשר לכל זה... הסדרה נעשתה בצורה איכותית מאוד.

אם לעזוב רגע את הדמויות הסדרה העלתה גם נושאים כלליים מורכבים מאוד ולפי דעתי הצליחה להתקיל את הצופה בשאלות שהיא הפנתה כלפי הדמויות.. בסופו של דבר כלפי הצופים. עכשיו עולה לי לראש שאלת המאבק בין איש המדע ואיש הרוח כאשר אף אחד מהם לא באמת מסוגל לנצח. קיבלנו את המאבק הזה בעיקר בעונה השניה כאשר ג'ק ייצג את הרציונליות וההגיון/המדע וג'ון לוק ייצג את הרוח והאמונה, וכמובן הפרק הראשון של העונה השניה הנושא את השם "איש של מדע, איש של אמונה" שגם נכון להיום נותר לפי דעתי אחד הפרקים החזקים בתולדות הסדרה.

וכמובן השאלה שנראתה כמו השאלה האולטימטיבית של הסדרה עד לתחילת העונה הנוכחית, גורל נגד בחירה. מה בעצם מנחה אותנו? הכל נקבע מראש או שאנחנו מסוגלים לבחור? זה הגיע לשיא בפרק הסיום של העונה החמישית ("התקרית") אשר נכון להיום, לפי דעתי, הפרק הטוב ביותר שהיה בסדרה הזאת. כאשר בשלב מוקדם יותר של הסדרה ג'ק האמין בחופש הבחירה ולוק בגורל ואפשהו בדרך זה השתלב וג'ק האמין שבהחלט יש גורל... שצריך לפעול למענו, ובסופו של דבר הקלאש בינו לבין סוייר ב"תקרית".

פתאום כל זה הלך. התחילה עונת הסיום שכולם ציפו לה ומהר מאוד זה התברר כאכזבה. הפרקים הרבה פחות מעניינים, במקום לנסות ולענות לפחות על חלק מטונות השאלות שנשאלו היוצרים הסתבכו קצת עם העלילה המסיימת שלהם והתשובות שהם כן נתנו היו מגוחכות ועלובות לפרקים. מה שנראה בסוף העונה החמישית שהכל לכאורה היה מתוכנן מתחילת הסדרה, התברר כלא בדיוק נכון והיוצרים פשוט הסתבכו. על מנת לנסות כן לכוון את העלילה לכיוון הנכון ניתן דגש יותר על הפנטזיה ונראו הרבה פחות קטעים כמו פעם. דמויות נעלמו ונראו מיותרות מאוד פתאום. מה שמשך אותי קודם, השילוב בין שני הסגנונות יחסית נעלם וכעת הסדרה הפכה להרבה יותר סטאנדרטית. נעלם המתח שליווה סיום כל פרק קודם והוא הוחלף על ידי אכזבה ותחושת "מה? זהו?".

האיכות הכללית ירדה. השחקנים פתאום נראו כמו פארודיה של עצמם והכתיבה ועלילה כמובן מגוחכות. נראה שמסדרה אשר בה היה שלל דמויות מגוונות הבמה ניתנה פתאום רק לג'ק שפרד למרות שהסדרה נותרה פחות או יותר בפורמט של POV. והנושאים שהועלו קודם? דיי נעלמו והוחלפו במאבק "האור" נגד "האופל" מקורי. הפרק שנכון להיום הכי אהבתי בעונה 6, ואולי היחיד שקצת יותר מהשאר הוא פרק 5 "מגדלור" שדומה יותר מכל השאר לפרקים הקודמים. גם מציאות האי עם התעלומות והמתח וגם חייו האחרים של ג'ק, משהו שעושה לך טוב בנפש. חוץ מזה אולי קטעים מהפרק הראשון לעונה ("איי.-אל.אקס.") וזהו.

חשבתי על זה והבנתי שאולי לא הייתה ברירה וככה זה יצא. אולי בכוונה לא התמקדו מידי בכל נושא או בכל דמות כדי שיהיה אפשר להמשיך לראות. וגם אם לא, הסדרה הזאת סיפקה הרבה יותר טוב מרע מבחינתי ומי יודע, עונה 5 לא הייתה משהו מיוחד ופרק הסיום היה גדול... מחר פרק סיום הסדרה באורך 120 דקות, אולי יצא להם איזה פרק שיוכתר כ"יצירת אומנות" וישכיח לי את התחושה הרעה מעונת הסיום הזאת.

בכל מקרה, תודה ל"אבודים". היית סדרה משובחת, אחת ששינתה את כללי המשחק בתעשיית הטלווזיה ואחת שעוד תזכר לאורך זמן, כזאת שנרצה להזכר בה בעתיד (ויחרטטו לה איזה סרט קולנוע לא קשור בעוד עשור). תודה.

"See ya in another life brotha"

Desmond,  Lost ("Man of Science, Man of Faith")