יש את החלומות האלו, שאתה מתעורר, זוכר אותם או לפחות את מהותם באופן דיי ברור, וזה מלווה אותך למשך שארית היום. היום חלמתי חלום כזה. אני לא זוכר את הפרטים באמת, אני רק זוכר שפתאום שוב היה אותן, אני לא יודע באיזה הקשר בכלל. היינו אנחנו באיזה מקום. אני, שתיהן (ואולי אפילו מישהי שלישית) וגם חברה שלי אולי, ואולי היו שם עוד מלא אנשים. היינו באיזו מסגרת לא ברורה לי. זה הכל פרטים לא ידועים. אני זוכר רק מה בתכלס קרה. זה היה לילה, כל הלילה הזדיינתי עם אחת מהן ואז לקראת הבוקר ממש, היא כנראה כבר ישנה, קמתי והחלטתי שהגיע התור עם שניה, זאת שבאמת רציתי תמיד. אכשהו מצאתי אותה, ככה ממש מוקדם בבוקר, הלכנו לאנשהו, ישנו באיזה בית קפה או משהו כזה מוקדם בבוקר, דיברנו. חברה שלי הגיעה פתאום מאפשהו וגם הייתה שם עוד מישהי שאני לא זוכר והיא פתאום החליטה עלשות הכרות בין שתיהן ואחת מהן אמרה לה ששתיהן כבר מכירות.

מה לעזאזל קורה פה. למה יש לי את הפלאשבקים האלו או מה שזה לא יהיה. אני באמת לא מבין, זה כל כך מטריד. החלום הזה, ולפני תקופה קצרה המפגש המוזר שהיה לנו, ואם רק זה... לפני שבוע דיפדפתי בבלוג ונתקלתי בפוסט מלפני 4 חודשים... וגם שם אני כותב שיש לי לפעמים זכרונות עליה. זה כל כך מטריד שאני נזכר לפעמים-באופן קבוע במישהי מהעבר שרציתי ולא הלך לי? כן, בזמן שיש לי חברה כבר כמעת שנה. וזה לא שלא הולך לנו, דווקא דיי סבבה. 

אה, וסבירות דיי גבוהה שאני יוצא לקצונה.  

איזה יופי.

קשה להסביר מה עובר עלי בימים האחרונים. בתכלס, אם לחשוב על זה, אין ממש סיבה בעולם שאני אהיה ככה בלי מצברוח או כוח לעשות משהו. אני בסופש ארוך בבית ואני לא עושה כלום כל הסופש, עכשיו אני פשוט בבית... ראיתי סרט. כן, משהו מטומטם נורא קרה לי ביומיים האחרונים בצבא שגרם לי להיות מאד מאוכזב, למרות שאני גם מודע לזה שאין לי סיבה באמת להיות ככה... אני יודע שאני מתפקד טוב ומגיע להישגים, בערך. למרות זאת, יש משהו אחר שגורם לי להיות ככה. משהו שכבר הרבה זמן מציק לי ואני מדחיק אותו כל פעם, זאת לא בעיה חדשה בכלל ואני מודע אליה, גם כתבתי עליה כבר כמה פעמים בעבר, אני דיי בטוח בזה. העניין הוא שאני מרגיש כל כך לבד. חשבתי על זה, וחוץ מחברה שלי, שיצא ככה שהיום דיברתי איתה פעם ראשונה ביומיים האחרונים, אין לי אף אחד. אפילו המצב בבית לא משהו.

זה לא שאין לי חברים, יש ותמיד היו. זה אכשהו שבכל מסגרת, בכל מעגל חברתי שהייתי בו הי פעם, בחיים לא הצלחתי לרכוש חברים באמת, באמת כאלה שאני אסמוך עליהם תמיד בהכל, או לפחות (וזה מה שמצער יותר) כאלה שיעשו את אותו הדבר כלפי. עשיתי הרבה מאמצים וסבלתי מזה במשך שנים, ושנה שעברה ניסיתי לחזק קשר עם אנשים שהרגשתי שאיתם אני רוצה לשמור על קשר יותר מאחרים רגע לפני שמסיימים לימודים והולכים לצבא... ומה שקרה שהיום אני כבר רואה איך כל אחד ואחד מהם מעדיף אחרים ועושה דברים, ואני נמצא ממש לא בראש רשימת המועדפים שלו. זה מצער לדעת שאתה לא נחשב בעינ י אף אדם לחבר או לאדם קרוב, אחד כזה שתפנה אליו במקרה של צרה/בעיה/סתם הרגשה לא טובה. לי לא חסר כאלו שאני חושב לפנות אליהם, ובאותו זמן אני יודע מצוין שבמקרה ההפוך זה ממש לא היה קורה... זה גם היחס שלהם כלפי במקרים כאלו.

זה נמאס, אולי בגלל זה התחושה המגעילה הזאת שיש לי מאתמול. היום בבית אמא שוב עשתה לי קטע, משהו מטופש כזה שלפי דעתה אני עושה לה דווקא ומנסה לעצבן אותה כל הזמן, מנסה לפגע בה בכוונה, שהפכתי למשהו מרושע מאז הגיוס. בעצם זה מאד קשור לסיבה הראשונית שבגללה הפסקתי לכתוב, לא הסברתי את זה מאז ינואר כשזה קרה. היחסים בבית לא היו משהו, ואז יום אחד התברר שאמא שלי קראה פוסט מסוים מהבלוג שלי. בדרך לא ברורה הסתבר שהוא היה על הדקסטופ במחשב. היא הבינה מזה שאני סובל בבית ודברים דומים שגרמו לה הרבה צער. האבסורד שדווקא הפוסט הזה, מדבר על זה שאני חושש מהצבא פתאום ומעדיף לא להתגייס למרות שאני רוצה חופש ועצמאות בחיים שלי, בניגוד לפוסטים אחרים בעבר שדיברו על הנושא הזה באופן יותר בוטא.

בכל אופן אז החלטתי לקחת פסק זמן ואחר כך פשוט היה לי קשה לחזור. זה לא הנושא. העניין הוא שזה מעצבן אותי שהיא נטפלת לכל דבר שאני אומר או עושה שזה נסיון לעשות "רע" בבית ולהראות כמה אני לא נהנה להיות שם, כן ההגיון מדהים, לא אוהב להיות בבית כשאני נמצא בצבא.

בכל אופן, הרעיונות נגמרו לי, הייתי צריך להתבכיין אפשהו כי פשוט את זה, בניגוד לדברים אחרים, באמת שאין לי בכלל עם מי לחלוק. אם בעבר היה, גם עכשיו יש, פשוט עכשיו נמאס לי מהטמטום הזה ואני פשוט אפסיק להתחלק עם אנשים במידע כאשר להם בתכלס ממש לא יהיה מעניין. וחברה שלי? לה לא חסר את הבעיה הזאת בעצמה במסגרת שהיא הכניסה את עצמה לתוכה בשנה האחרונה, אני מעדיף לא להעמיס את עצמי עליה גם.

בכל אופן, שיהיה שבת שלום.