אתמול במסנג'ר התנהלה שיחה קבוצתית... דיי רצינית. זה התחיל כמו שיחות רבות בעבר, למה אנחנו לא עושים כלום? אבל הפעם זה התפתח למשהו יותר רציני מבדרך כל.

זאת הייתה שיחה נורא ארוכה, ולפרט את כל תוכנה יקח הרבה מקום וזמן. אני יכול לסכם את זה בכך, שחבר שלי החליט הפעם לכוון את האשמה על כל השאר, בכך שאנחנו מתנהגים איך שאנחנו מתנהגים. בכך שאף אחד מאיתנו לא משקיע שום מאמץ על מנת "לטפח" את הקשר בינינו. אנשים לא מתאמצים לארגן יציאות ובילויים, לא רואים אחד את השני ולא מדברים. מובילים בזה לאובדנו הקרוב של הקשר החברי שלנו. כמובן שאחרים לא קיבלו את זה בהסכמה והגיבו, בכך שלדעתם הוא לא יכול לשפוט אותנו ולהחליט בשבילנו מה צריך לעשות ומה לא בסדר, שהוא לוקח את זה יותר מידי ברצינות ולכיוון יותר מידי אישי.

הוא טען שצריך לקחת הכל בפרופרציה, שכל אחד יעסוק במה שבא לו אבל הוא צריך להשקיע גם בקשר הזה. מאוחר יותר זה עבר לקטע יותר אישי כמו למשל זה שאף אחד לא מדבר איתו ולא משתף אותו בכלום ושנמאס לו שבעיקר הוא מדבר בשיחות וצריך להתאמץ ממש כדי שמישהו יתקשר איתו. הוא אמר שאיתנו הוא בילה חלק נכבד מאוד מהזמן שלו ועצוב לו שככה אנחנו נזרוק את הכל ונגמור את זה. האחרים המשיכו לטעון שהוא חשב קודם רק על עצמו וככה ירד להם החשק לנסות לטפח קשר איתו.

אני רוב הזמן רק צפיתי מהצד. היה לי מה לומר אבל במידה מסויימת לא הייתה לי באמת זכות דיבור. הוא יצא מנקודת מבט שאנחנו צריכים לשמר את הקשר. ואני יצאתי מנקודת מבט שאיתו כבר לא יהיה לי קשר מיוחד. הוא פגע בי ועיצבן אותי מספיק פעמים במהלך השנה, כל כך הרבה פעמים שכבר לא יכולתי לסבול את הנוחכות שלו לפעמים. הוא ביקש ממני סליחה בדיוק יום קודם, וזה בסדר. כבר אין לי עם זה בעיה. אבל אי אפשר למחוק את כל מה שקרה ואת היחס שלי כלפיו, אני לא מסוגל לכוון את עצמי למצב שהוא מבקש. אני לא מסוגל להפתח איתו באמת ולספר לו דברים שהוא היה רוצה. מהסיבה הפשוטה הזאת אני העדפתי לא להשתתף בשיחה.

ידעתי שאם אני אגיד את מה שיש לי לומר אני רק אפגע בו יותר. לא הייתי מסוגל לומר שלא, אני לא מעוניין בהשקעת מאמץ על מנת לשמור על הקשר הזה, ולא מבחירה כבר, אני פשוט כבר לא מסוגל לעשות את זה. שכמות הזמן הגדולה שהיינו/אני הייתי איתו זה בגלל המסגרת שהיינו בה ואינה קיימת עוד. שכל כך הרבה פעמים בעבר הייתי מת שהוא לא יהיה ליד. שלא אכפת לי אם הקשר שלנו ישתמר. שלא יקח את זה אישית.

ומצד שני? אני נורא התחברתי לכל מה שהוא אמר. הוא תיאר איך אין לו מה לעשות בעצם אם אין אותנו. שבאמצעתנו הוא בעצם "מבלה". הבנתי שמבחינתו לאבד אתנו, חבריו היקרים, יש משמעות הרבה יותר עצומה מאשר לכל אחד אחר שהיה נוכח באותה שיחה... לו יש הכי הרבה מה לאבד. הוא הסביר שדיבר על המצב הזה עם אנשים אחרים, ואיך הם הסכימו עם הגישה שלו. אני מסוגל להבין את אותם אנשים, מבחוץ אני גם הייתי חושב ככה, נראה לי.

בעצם, אני לא באמת וידע מה לחשוב בנוגע לכל זה. אני לא יודע מה לומר באמת. זאת כנראה באמת אשמתינו שלנו, אבל כנראה באמת לא מספיק אכפת לנו מזה כמו שהוא אמר. מה שבאמת חבל לי שזה עומד להגמר בטעם רע כזה, ולא בצורה רגילה שבה היינו יכולים להזכר יותר בקטע של נוסטלגיה על כל זה.

נשארו עוד 7 ימים.

**זהירות - ספויילרים!!**

ככה יצא שבכל שנה יש סרט אחד שאני ממש מחכה לו. דבר נוסף שאפשר לומר הוא שהתעניינות באותו "סרט שנה" היא במידות משתנות. הפעם אפשר לומר של"התחלה" ציפיתי במידה רבה מאוד, כזאת שאני לא מצפה לסרט בכל שנה. ולמה לא בעצם? היה לסרט הזה את כל המרכיבים היבשים, המון פוטנציאל לסרט עצום. קאסט שחקנים מכובד, רעיון שאמנם לא הכי חדשני אבל מלהיב אותי בכל פעם מחדש, והדבר החשוב ביותר הוא במאי ענק שנותנים לו מרחב פעולה. זאת רק שאלה של זמן עד שכריסטופר נולן יקבל את האוסקר שלו והוא יהיה בעוד רגע רק בן 40.

נרצה בכך או שלא, אחת הדמויות הראשיות בכל הנוגע ל"התחלה" הוא לא אחר מאשר הבמאי והתסריטאי של הסרט כריסטופר נולן. אדם שחלם על הסרט הזה מגיל 16 וכתב את התסריט הסופי במשך 10 שנים. עוד נדבר על ה"מורכבות" וה"חדשות", שתי סוגיות שדיי מעסיקות את טובי המבקרים הקולנועיים בנוגע לסרט הזה, אבל כך או כך נולן יצר כאן משהו מיוחד שלא רואים כל יום.

אני אגיד כבר עכשיו ש"התחלה" הוא לא סרט מגה מורכב. באמת שלא. ישנם סרטים הרבה יותר מורכבים אשר מתעסקים בנושאים רציניים מאד. מצד שני "התחלה" הוא בהחלט לא סרט פשוט. הסרט מורכב מחלקים חלקים ובידי אומן נולן מצליח לחבר את החלקים וליצור לו קו עלילה אשר מורכב, תרצו בכך או שלא, מקוי עלילה רבים. אני לא חושב שזה היה כל כך פשוט, אני מסרב לחשוב שללא יכולת במאית טובה אפשר היה ליצור סרט אשר מכיל עלילה בתוך עלילה, לוקיישן בתוך לוקיישן, סצינות אשר מתרחשחות אחת בתוך השניה כאשר ישנם בינהן הבדלי זמן והקהל יוכל לשבת ולהבין את כל מה שמתרחש. וזה בעצם, אולי תפקידו הראשי של הבמאי. ולכל המבקרים אשר יקטלו את כל הסרט בגלל תסריטו, ולא חסר כאלו שחושבים שזה הופך אותו אוטומטית לסרט בינוני, הייתי ממליץ להם לנסות לדחוף כל כך הרבה רפרנסים (בעיקר לפרויד) ואינפורמצית רקע על עולם החלומות, ובאותו זמן ליצור עלילה שכל כך לא מעליבה את הצופה.

אי אפשר לפספס את סיצנות האקשן המלהיבות. כריסטופר נולן היה חייב להכניס לנו סצינת אקשן בכל מרווח זמן אפשרי. למשל סצינת האקשן בתוך המלון, מדובר הרי באחת מסצינות האקשן הגדולות שנראו. ואני אקדים את המכה לאלה שיגידו שראינו ושמענו את הכל כבר במטריקס, אמנם מטריקס היה חדשני, אבל מה שנראה ב"התחלה" הוא עילוי לרמה שעדיין לא הייתה. כמו שקראתי פעם בביקורת על "רקוויאם לחלום" של דארן ארונופסקי, הוא הגיע למצב אשר בו הוא מסוגל להעביר לצופה בדיוק את האימג' אשר עלה לו לראש. רמת הפירוט והדיוק למשל באותה סצינת אקשן בבית מלון גרמה לי לחשוב בדיוק על זה.

כל זה מלווה בפסקול מהמם. מבחינתי האנס זימר לקח את האוסקר כבר ב"אביר האפל" אבל מסיבות כאלו ואחרות אף לא קיבל מועמדות, אבל זה לא באמת משנה. לאחר התעמקות בפסקול של "התחלה" לדעתי רבים יסכימו שמדובר בפסקול עוד יותר טוב. אני לא חושב שהפיכת הסצינות להרבה יותר דרמטיות באמצעות המוזיקה הוא כלי מלאכותי להרתקת הקהל, לדעתי זה הוא כלי מתבקש ועצם העובדה שהפסקול כל כך נוכח בסרט כמו גם ב"האביר האפל" עושה שינוי לטובה.

אסור לשכוח שמדובר אחרי הכל בסרט הוליוודי לקיץ. תקופה של סרטים בעלי תקציב מפוצץ ועמוסים באפקטים ממוחשבים, הפעם אפשר כבר לומר עמוסי תלת מימד. בתור סרט קיץ כריסטופר נולן צריך לספק את מנת האקשן והבידור לנוער. לומר ש"התחלה" הוא סרט קייצי רגיל תיהיה הגזמה. אבל הסרט לא מאבד את ה"הוליוודיות" שלו. מבחינה מסויימת זה סרט מאד הוליוודי וסרט אקשן מכובד מאד בשביל הקיץ. אבל כל מי שיצפה ב"התחלה" יוכל לראות שמדובר פה בחוויה הרבה יותר גדולה מאשר ללכת לראות סרט על איירון מן או ספיידמן. בתור סרט קיץ נולאן מגיש סרט יחסית מורכב, עמוס באינפורמצייה אשר לא מהסס לנהל שיח פסיכולוגי לגבי תפיסת המציאות ומקורם של רעיונות. ואולי זה הדבר הגדול ביותר שנעשה כאן, מוגש סרט מתקדם בצורת סרט אקשן קייצי. אני לא אסתיר את זה שראיתי סרטים הרבה יותר אינטילקטואליים ועמוקים, רבים מתוכם כל כך עמוסי תוכן שחסר בהם מהדבר האחר. סרטים שאתה מקבל מהם לא פחות מאשר סיפוק אינטילקטואלי, כאשר המוח מגורה לחשוב. אבל אני מצאתי את עצמי חושב עד עכשיו, יומיים מאוחר יותר, על כל מה שראיתי ולומר שזה הוא בסך הכל סרט אקשן קצת יותר עמוס אשר לא מעורר מחשבה תיהיה הגזמה גדולה. בעיקר בתקופה הזאת, כאשר הוליווד מספקת בעיקר רימייקים וסרטי המשך, כריסטופר נולאן הוא סוג של מושיע. הוא לא מחדש לנו הרבה, אבל מה שהוא עושה הוא עושה עד הסוף, מנצל כל משאב אפשרי עד שיגיע לתוצר המושלם. נולאן מייצג את הוליווד הטובה באמת, זאת שאין ממנה הרבה ואליה צריך להקדיש הכי הרבה תשומת לב.

עד עכשיו אלה היו דברים כנראה יותר טכניים. אי אפשר להתעלם בסופו של דבר מכל מה שעולה במהלך הסרט. אפשר להתחיל אולי מהפשוט ביותר, תפיסת המציאות. השוט האחרון בסרט מערער את כולו. גורם לנו לתהות ולנסות למצא את האמת למרות שאין אמת וזה היה התכנון. הכל נעשה בצורה כזאת שניתן להלביש עשרות פתרונות אפשריים לעלילת הסרט. וזה מדהים בעצם. אותו שוט מבריק בעצם לא כזה מתוחכם, במידה מסויימת אף צפוי. אבל נולאן עושה שוב את אותו הדבר שגרם לרבים כל כך להתפעל מה"האביר האפל", השוואות ל"סנדק" וכיצד פתאום שוב הקהל נלחץ מגלל פצצה מתקתקת, משהו שאבד לאורך השנים והפך לבנאלי. לגרום לנו לחשוב שכל הסרט הוא בעצם חלום או משהו אחר היה אולי צעד מתבקש, אבל הוא בכל זאת תופס את הקהל עם המכנסיים למטה ומעורר מהומה והתפעלות ביחד. הפיכת הסרט לכזה אשר בו אתה לא יודע איפה מתחיל החלום הוא מהלך מבריק ולא מקורי באותו הזמן.

ואנחנו נמשיך עם קו הניגודיות הזה. נקודת התורפה הגדולה ביותר היא עדיין התסריט המדהים שלו. למרות שמצליח להכיל בתוכו כל כך הרבה מידע, סצינות בתוך סצינות ומתעתע בקהל, הדמויות עדיין נותרות חסרות עומק וקיימים לא מעט חורים בעלילה. אפשר כמובן להסביר את זה בכך ש כל הסרט הוא בעצם חלום, או חלקו הוא חלום, אך זה הוא אינו תירוץ. הזכרתי את הקושי שבכתיבת תסריט אשר מסתסמך על כל כך הרבה מידע, ואולי זאת הסיבה העיקרית. אך אני חושב שלמרות חוסר העומק של רוב הדמויות וחורי העלילה (הלא באמת מורגשים במהלך הצפייה) מה שצריך עדיין מסופק. מה שמניע את כל עלילת הסרט הוא לא הנסיון להכניס רעיון לתוך הראש של מישהו, אלא כמובן המאבק האנושי של הגיבור עם עצמו, הנסיון שלו להתגבר על מכשול, ההתמודדות שלו עם הקונפליקט. והפעם זה הוא הקונפליקט של קוב עם עצמו, עם רגשות האשמה בנוגע למות אשתו והרצון שלו לחזור אל ילדיו. ואם הסצינה האחרונה וסצינת ההתמודדות שלו פנים אל פנים עם התת מודע שלו, עם רגשות האשמה, הן לא סצינות אומוציאונליות אני לא יודע מה כן.

כריסטופר נולאן לא נוטה להפריז ברגשות בסרטיו, ובסרט הזה אשר חודר אל תוך המוח הוא כנראה סוקר את נושא הרגשות בצורה המכנית הרגילה שלו. ההתייחסות לכך שהרעיון יתפשט בצורה טובה יותר כאשר הוא מלווה ברגש ובסופו של דבר סיפוק אותו טריגר רגשי אשר אליו הכינו אותנו באקספוזיציה. או כמו שקראתי בטוקבק אחד, קוב מעביר קו בסרטוט שלו כאשר מתאר כיצד המוח מצליח להמציא את עצמו מחדש או משהו מהסוג בזמן שאנחנו ישנים. יכול מאוד להיות שאותו מרווח אשר בו קוב מעביר את הקו הוא בדיוק אזור הרגשות, כי הרגשות הם בעצם הדבר היחיד אשר נשאר במציאות ובחלום גם כאשר אנחנו מתאמצים לא לשחזר מהזיכרון. הרגש נשאר.

ולסיום, איך שאני אוהב את הסרטים אשר מצליחים להעביר משהו במימד המציאותי. הסרט מתאר כיצד משותלים רעיונות בבני אדם, ואף מבטיח לנו קתרזיס בסוף והוא אכן מגיע. הרעיון של הקתרזיס אושתל מראש בראשינו? האם ישבנו במשך שעתיים וחיכינו לאותו שיא רגשי שיגיע בסוף? אני יודע דבר אחד. אני חיכיתי לסרט הזה המון זמן, וידעתי שהוא יהיה מעולה, האם הרעיון הזה גם הוא אושתל מראש ובעצם כל מה שנכתב פה ממש לא אובייקטיבי?