הרבה דברים בטירונות הם לא רלוונטיים. ברגע שאתה עושה משהו לא נכון או אומר משהו שקצת סוטה מהנושא זה לא רלוונטי. ודברים לא רלוונטיים הם ממש לא בסדר. תמיד צריך להיות רלוונטי.

שבועיים וקצת בצבא וכנראה שאני צריך להביע איזו חוות דעת ראשונית לגבי זה. התגייסתי ביום חמישי ככה שחזרתי הביתה ביום הבא. היום הראשון היה דיי מתיש. היה את כל תהליך החיול ואז עוד מלא דברים שהיינו צריכים לעבור בבסיס עצמו בתור פעם ראשונה בבסיס ובתור פעם ראשונה שחוזרים הביתה. הכל היה דיי בסדר רק כשכבר חזרתי הביתה הייתי מבואס נורא. ברמת הדיכאון. הרגשתי כל כך רע. זה היה סופש נוראי. לא ראיתי אף אחד והייתי לבד עצם המחשבה לגבי המסגרת שנכנסתי אליה, בעיקר כי עכשיו היה לי איתה הכרות ראשונית, וזה שאני אחזור לחיים שלי... הבית, המשפחה, החברה והחברים רק פעם ב... לעיתים אפילו לא פעם בשבוע פשוט הרגה אותי.

התחושה הזאת השתפרה ביום לאחר מכן אבל התעצבנתי שוב לקראת ערב. כנראה שביזות לקראת חזרה לבסיס ובנוסף לזה הקטע שפירטתי בפוסט הקודם. השבוע הראשון היה בסדר לא היה הרבה מיוחד אבל זה היה מעייף, ובעיקר חם. התגעגעתי מאד להרבה דברים ולא היה לי כל כך קל. היה כנראה לא כל כך קל להתרגל. בסופש חזרתי הביתה, ובניגוד לפעם קודמת היה לי הרבה יותר אנרגיות ומצברוח. כנראה שהשבוע עבר בצורה הרבה יותר חלקה מהצפוי. בסופש הזה ספגתי המון אנרגיות להמשך והשבוע הזה במבט לאחור נראה היה שעבר הרבה יותר מהר ושהיה לא מעט שעשיתי בעצם כלום. ככה שהשבוע יצא מצב שהרגשתי שאני מקבל הרבה פחות מהחזרה הביתה. לא אהבתי במיוחד את התחושה הזאת אבל אני לא יכול להתלונן.

שבת הבאה אני סוגר. ובמהלך השבועיים האלו יהיה לי פעמיים שטח במשך כמה ימים. זה הולך להיות קשה ואני תוהה אם אני מוכן לזה ברמה המנטאלית יותר מאשר ברמה הפיזית. עצם המחשבה שאני לא חזור הביתה כל כך הרבה זמן מדכאת שוב.

אמנם לא הייתי בצבא כל כך הרבה זמן אבל כבר עכשיו אפשר לומר שיש דברים בסיסיים שהבנתי או שאני בכיוון להבין. אפשר לרמוז כבר עכשיו שהצבא זה לא רק בקטע של להגן על המדינה. אבל אני לא ארחיב על זה הפעם.

זה ידוע שההגיון הצבאי הוא דפוק. הכל רציני, אין שום דבר בצחוק. אתה מוצא את עצמך במצבים שאתה צריך להתמודד עם קטעים נורא מפגרים... של איך אני מספיק להניח את המחברת בצורה הנכונה בפרק הזמן הנתון? לדוגמא. מתרגלים לדברים האלו עם הזמן אבל הם מעצבנים וגורמים לך גם להתעייף. לעמוד נכון ב-ח', לסדר את החדר ואת החפצים, לנקות את השירותים וכו'.

ברמה החברתית הכל בסדר. אני לא יכול לומר משהו מעבר לזה. אני שומע מחברים שלי על איך הם התחברו לאנשים אחרים וסבבה להם. והאמת שאצלי דיי בסדר, אני מתקשר עם אחרים כמובן והיחסים בסדר... אבל אין לי חיבור עם אף אחד מהם בצורה מיוחדת. מעבר לזה, אני אפילו מתקשה לראות איך חיבור כזה יכול להיווצר עם רובם המוחלט. חלק מהחברים עברו מיונים בשביל התפקיד שלהם, ככה שהאוכלוסייה שם דיי הומוגנית... יש מאפיינים משותפים ללא מעט מהאנשים שם והם יכולים להתחבר איתם אולי בצורה קלה יותר. בניגוד אליהם אני לא עברתי אף מיון לתפקיד שלי והאנשים הם יותר מגוונים, או ליתר דיוק שונים יותר ספציפית ממני... אני פחות משתלב בינהם. לא פעם המפקדים אמרו שאלה הולכים להיות החברים הכי טובים שלנו, אין מצב אחר ובלי זה אין סיכוי לסיים את הקורס. ואני תוהה לעצמי, אני באמת רוצה שאלה יהיו החברים הכי טובים שלי? לא נראה לי.

כל כך הרבה דברים שאתה חושב לגבי הצבא לפני הגיוס, כל הרצונות והמחשבות שלפני משתנים לגמרי ברגע שאתה נכנס לזה.

המפקד שלי בטירונות מאמין שהכל לטובה. הוא חושב שאפשר למצא משהו חיובי בכל דבר שקורה, כל דבר קורה מסיבה כלשהי ואפשר למצא בו גם את הצד החיובי. זאת הצהרה מעניינת.

למען האמת, הדבר הזה הוביל אותי למשהו אחר לגמרי ממה שהוא התכוון אליו. זה הוביל אותי למשהו שכבר כתבתי עליו לא מזמן, או שאולי בעצם כתבתי על תכונה רעה אחרת שלי. על תכונה שלילית שיש בי שאני נורא לא אוהב. אני מתכוון לקטע הזה של הזעם הפתאומי שיש בי לפעמים בפנים שנובע מתוך קנאה, בגלל הדברים המפגרים ביותר יש לציין. לא מעט פעמים בעבר ראיתי איך אחר היה במצב עדיף, היה לו יותר טוב מסיבות כאלו ואחרות, וזה פשוט הכעיס אותי. קשה מאד להתמודד עם הכעס הזה. בדרך כלל אני אדם דיי הגיוני ושוקל ומתכנן דברים בראש. במצבים כאלו אני כועס אבל בפנים בתוך הראש יודע שהבנאדם לא עשה לי שום דבר רע, אפילו לא התכוון, הוא בכלל לא יודע שאני עלול לכעוס עליו.

קישרתי את זה שחשבתי ישר על התכונה הזאת בגלל מה שהמפקד אמר למקרה האחרון אשר קשור לזה שקרה ממש לפני הטירונות. אני עמדתי להתגייס וזה לא היה ממש לרוחי. מכל מיני סיבות. סיום המסגרת הנכחית וכניסה למסגרת הרבה פחות אטרקטיבית ונוקשה. אין טעם להכחיש שאחת הסיבות העיקריות הייתה שאני לא אראה כמעת את החברה שלי, ומסיבות כאלו ואחרות עלול להיווצר מצב שאני לא אראה אותה לפרקי זמן ממושכים מאוד בתקופה הקרובה. זה מאד מתסכל. בשלב הזה דיברתי עם חבר שלי, גם לו יש חברה. אני מחבב נורא את שניהם, מאד טוב לי בחברתם ולדעתי הם זוג נהדר. דיברתי איתו וכל ענייני הצבא היו עוד כל כך רחוקים ממנו ומהחברה שלו. חוץ מזה הם כבר הרבה זמן ביחד כאשר אנחנו עוד לא. הוא סיפר לי על התיכנונים שלהם לזמן הקרוב וזה הכעיס אותי נורא. במצבים כאלו אני מעדיף פשוט לא לדבר מאשר לענות לו בגסות רוח, למרות שגם זאת גסות רוח. גם עכשיו כאשר עבר כבר זמן יש רגעים שזה קצת מכעיס אותי.

היום בבית גם עלה לדיון כל הנושא של השיבוץ שלי בצבא. איך שחלק נכבד מהחברים החביבים שלי הצליחו להתחמק משירות ביחידה קרבית מסיבות כאלו ואחרות ואני קיבלתי תפקיד לא פשוט שדורש הרבה השקעה. זה עצבן אותי לשמע את ההפך המוחלט ממה שמנסים ללמד אותך נגיד בבתי הספר או בצבא. לשמע שכל אחד דואג לעצמו ורק אנשים כאלו מתקדמים בחיים, לא האידיאליסטים שחושבים שלמישהו יהיה אכפת מהשירות המשמעותי שלהם בצבא. ניסיתי להסביר שזה לא כל כך פשוט ושלא באמת אכפת לי מהם אבל זה לא באמת משנה.

למה אני לא מצליח לראות את הדברים החיוביים? בעצם, אני כן רואה אותם. אני מבין אותם ומודע לקיומם... אבל משום מה רק ההגיון רואה את החלק החיובי והרגש את השלילי.