ריקבון. לפעמים זה מה שאני מרגיש, למשל עכשיו. אני מרגיש את זה הרבה בסופי שבוע, כאילו שהחיים האזרחיים שלי קצת חסרי טעם, אין בהם משהו טוב באמת. יש תמיד את הרצון הזה לצאת הביתה אבל כבר מזמן הרצון הזה מתבסס על פשוט לנוח באווירה ביתית ולראות את חברה שלי, וגם זה כבר לא מגוון. אני כל כך מקווה שהיציאה שלי לקצונה לא נשענת על זה, אחרת זה ממש טיפשי, הסיבה המגוחכת הזאת של "מפחד מהשחרור" (למרות שהוא כל כך רחוק ממני) נשמעת פתאום קצת הגיונית. כן, זה יכול להיות... שום דבר בכלל לא מצפה לי שם בחוץ, אותו ריקבון שמספיק לי יום וחצי בבית כדי להרגיש אותו.

הספיק לי שבוע בקורס כדי לקלוט כמה דברים, כמה דברים שם גרמו לי להבין קצת יותר את המשמעות של יציאה לקצונה, זה דיי טוב. מצד שני אני דיי מתאר מה מצפה לי, וגם השיבוץ האפשרי שלי, כמעת כל אפשרות לא נראת לי טובה. לא יודע, כל כך הרבה דברים בתוך הראש. אומנם הצלחתי להתקבל, למרות החששות החברתיים שלי, אבל אני עדיין כל הזמן מונע על ידי רגשות נחיתות. משהו, שאני לא מצליח לשים עליו אצבע, גורם לי כבר חודשיים להסתובב עם התחושה הנוראית הזאת שאני פשוט גרוע בכל מה שאני עושה, אעשה או אנסה בכלל. אני מודע לכל השליליות שבנושא ואני לא מצליח להתגבר הזה. כבר הבנתי, כמו שכתבתי בפוסט הקודם, שחיה חברתית אני לא, היום התחלתי לחשוב שאולי אני בכלל נכה אימוצאונלית. זה קרה בגלל איזה משהו שאמא שלי ציינה, בהקשר לזה שהיא אמרה משהו ולא היה לי אכפת מהפרטים. הבנתי שלא אכפת לי. הבנתי שלא מספיק אכפת לי מאמא וסבתא, הבנתי שלא מספיק אכפת לי מחברה שלי, לא מספיק אכפת לי מאף יצור חי על פני האדמה.

מצד אחד אתה רוצה שיאהבו אותך, שיכבדו אותך, שירצו להיות בחברתך ושהכל בעולם יתנהל בדיוק כמו שהיית רוצה, ומצד שני אתה זורק על הכל וכולם ובתכלס הכל מונע על ידי אגו... יזיז לי רק כשזה באמת יגע בי, רק כשזה משהו למעני, משהו שיעשה לי טוב או לא טוב, משהו סופני כזה שבו אני אדרש להביע את העמדה המצופה ממני. אם הייתי מישהו ממונה הייתי זורק את עצמי מקורס הקצינים כי אם מה שמלמדים שם זה באמת מה שמצופה מקצין צעיר ותמים אז מבחינות מסויימות אני הכי לא מתאים בעולם הזה.

מצד אחד כשאתה שם אתה מת להיות בבית, להסיר מעצמך אחריות ולא להשקיע טיפה. מצד שני כשאתה בבית אתה מבין שאין שם כלום ואתה רק רוצה להיות מחוץ לבית כמה שיותר, מבחינתי לסגור 35, ועדיין כשהמחשבה הזאת עולה אתה נרתע "לא... אני מעדיף להיות בבית" וככה זה מעגל אינסופי... לא מבין מה עדיף.

אני לא יודע ממה להתחיל. באמת כל כך הרבה עובר לי בראש. אני חושב שאני אגיע ישר לנקודה של כל זה, למחשבה הסופית שאליה אני בכל דרך, מכל דבר שבו אני נתקל וגורם לי לתהות "למה?!", אני פשוט לא מבין מה אני עושה עם החיים שלי. אני יוצא לקצונה, תהליך שכבר בהכנה אליו אני מתחיל לחשוב שמשהו פה לא בסדר... בוחנים אותי ומודדים אותי בדברים שאני לא מסכים איתם, ואני בניגוד לאנשים לא מוכן להיות צבוע ברמה כזאת בשביל זה... לא שווה את זה. לקבל ביקורת שלילית, לקבל לפנים את העובדה שאני אחד האנשים בעלי הציון היותר נמוך במדד החברתי... זה כל כך מוריד לי את החשק והמוטיבציה, הידע שכבר עוד לפני שהתחלתי גורלי להיות בינוני ומטה, ואני לא יכול גם אם לא חשבתי על להצטיין בזה (ומה לעשות, אני כן חשבתי על זה), עדיין הידיעה מראש שאני הולך למשהו שבו הסיכוי שלי להצליח כבר נמוך לא מעורר בי הרבה מוטיבציה.

הידיעה שתמיד ידעתי, שאני אדם שאיך להגדיר את זה, לא מהבולטים חברתית, עכשיו שכל פעם מכה לי בפנים, בכל הפעלה או דיון או כל דבר אחר שנעשה אני יודע שאני נמדד מהבחינה הזאת... וזה בלתי נסבל, אני חושב על עצמי מהצד כל הזמן במקום להתרכז באמת במה שנעשה, ואז להרגיש אדיוט. לדעת שכל אחד מסביב תמיד יקח אותך בתור הקיצוני הזה, המיוחד הזה שלא מציג את כל הקלפים שלו, שלא יראה מי הוא באמת אז תמיד נתקיל אותו בצורה מיוחדת. לדעת שגם לחברה שלי אני לא גורם להרגיש יותר טוב, שהיא מרגישה לבד גם כשאני איתה, הידיעה שאני לא מסוגל להביע רגש כלפי מישהו אחר בצורה נורמלית, או לחוות רגש, כל רגש, בצורה שבאמת יהיה לי אכפת.

אני מתחיל לחשוב שאני סוג של פריק בקטע הזה, והרבה פעמים האמנתי שיש הרבה שהם כמוני, עכשיו אני כבר לא יודע... אולי יש, אבל הם לא מודעים לזה ונבחנים על זה כמוני.

למרות זאת, ראיתי מה אני יכול להיות, אני מעדיף להשאר אני. כנראה שאני מתחיל פה משהו הרבה יותר רציני ממה שחשבתי שאני מתחיל רק בהתחלה, משהו באמת משמעותי. מדהים כמה שלאורך כל הבלוג הזה בערך הנושא הוא אחיד בצורות שונות, וכמה שלא חשבתי עליו וכתבתי זה עדיין לא נגמר. כנראה שהאדם לא מפסיק להתפתח לעולם, ואף פעם הוא לא יגיע לתוצר המושלם אליו הוא שואף.