כן כן שמעתם נכון, פרק אחרון רבותיי!
תהנו:
ביל וסטייסי התרחקו זה מזה.
לאחר השיחה ביל לא בא לבית הספר, שוב כי היה צריך להיות באולפן, ואילו סטייסי נפגעה עוד יותר.
ביל התקשר וניסה להתנצל אך סטייסי דחתה אותו וסירבה לקבל את התנצלותו.
היא נכנסה לדיכאון בעקבות הקשיים ביחסים עם ביל, סירבה לאכול ורזתה המון, היא נהייתה חלשה מה שגרם לדיכאון שלה אפילו להחמיר.
סברינה ואנדרס דאגו לה מאוד, אך היא כל הזמן רק חזרה ואמרה שהיא בסדר, היועצת אפילו זימנה אותה לשיחה מספר פעמים וסטייסי הבריזה מכולן. היא הרגישה שאין אדם בעולם כולו שיוכל להבין אותה.
בזמן הזה סטייסי הועברה מהכיתה עם ביל לכיתה חלשה יותר בגלל הדרדרותה בלימודים, כך שאפילו כשביל חזר ללימודים פעמיים בשבוע הם לא נפגשו, וסטייסי דאגה להתחמק ממנו לאורך כל היום.
בשיעור התעמלות סטייסי הרגישה חלשה מתמיד בחימום וראשה הסתובב, אך היא הייתה רגילה ולא ייחסה לכך חשיבות רבה. זה היה כבר השבוע השלישי מאז שהועברה כיתה והתחילה להתחמק מביל, היא רזתה באותו חודש כמעט 6 קילו.
לאחר החימום היה להם מבחן בריצת 1500 מ', בערך באמצע ההקפה השניה שלה סטייסי התעלפה ונלקחה לבית החולים, שם התאשפה בשל הרעבה עצמית.
היא הייתה מאושפזת כשבוע ובבית נחה עוד מספר ימים. רק כאשר חזרה לבית הספר ראה אותה ביל לראשונה, היא נראתה נורא. באשפוז היא עלתה במשקל מתת משקל למשקל נורמאלי, אך עדיין הייתה רזה מאוד ונראתה עייפה מתמיד. הוא ניגש אליה לחבק אותה אך היא דחתה אותו, וסירבה לדבר איתו.
באותו השבוע סטייסי וביל נפרדו, וסטייסי הייתה שבורה לגמריי. היא שוב הפסיקה לאכול ונכנסה לדכאון.
היא רצתה לחזור לזמן שלה יותר מכל דבר אחר.
בערך מספר ימים לאחר הפרידה, סטייסי יצאה מחדר האמבטיה לאחר מקלחת עטופה במגבת ונתקלה באווה. אווה הבחינה בחתך עמוק לאורך זרועה הימנית ובהמון חתכים קטנים על זרועה השמאלית, והבינה מיד שסטייסי חתכה אותם בעצמה, כאשר היא שאלה את סטייסי עליהם סטייסי בתגובה רק פרצה בבכי ואפילו לא ניסתה להכחיש את הדבר.
סטייסי נשלחה לדבר עם פסיכולוג, אך לאחר שתי פגישות סירבה להמשיך מפני שטענה שזה חסר טעם ולא עוזר לה.
סטייסי המשיכה להרזות ולהדרדר בלימודים ואף הייתה מאויימת בסילוק מבית הספר, היא הסתגרה בבית לאחר שעות הלימודים ולבית הספר הגיעה רק מספר ימים בשבוע, לעיתים אפילו אולי יום אחד, וגם אז לאחר שלוש שעות לכל היותר חתכה הביתה. היחידים אשר דיברה איתם היו אנדרס וסברינה.
כשלוש שבועות לאחר הפרידה סטייסי התכוונה לרדת למטבח ולקחת לעצמה כוס תה, דבר עליו הייתה חיה כבר כשבוע ברצף, עד שלפתע נתקפה בסחרחורת וחולשה איומה, היא מעדה במדרגות ונפלה מטה, נפגעת קשות בראשה ומאבדת את הכרתה.
"טו.... טו... טו...." סטייסי פקחה את עיניה לאט. כל גופה כאב ובמיוחד ראשה.
"היא מתעוררת! אנשים היא מתעוררת!" נשמעה קול מוכר, סטייסי התמקדה והצליחה לראות תקרה לבנה, היא הייתה מחוברת לאלפי חוטים שיצאו לה מכל החורים ועל פי ריח התרופות הנורא שהיה באויר הניחה שהיתה בבית החולים. הדבר האחרון שרצתה הוא להתאשפז שוב כדי שיאכילו אותה בכוח.
"סטייסי! היא מתעוררת!" סטייסי שמעה את הקול בשנית, היא הניחה שזאת סברינה, אך לפתע נזכרה שבפעם שעברה לא הוכנסו אנשים לחדר האשפוז, מה שעוד גרם לה לבטל את הרעיון היה שהקול היה דומה בכלל לקול של אלה, חברתה הטובה ביותר באמת, ומסביב הייתה המולה של 8 אנשים לפחות.
"א..אלה?" היא מלמלה, מסובבת את ראשה ומגלה את פניה של אלה עם חיוך רחב.
"סטס!! יא זונה! התעוררת!" התנפלה עליה אלה בחיבוק, סטייסי חייכה ובחנה את שאר הנוכחים בחדר.
אלכס, רון, ארטיום, מיכאל, יוליה, מייק ואנג'ליקה, החברים הכי טובים שלה מהזמן האמיתי, כולם היו נוכחים שם, שמחים ומרעישים- כרגיל.
היא חייכה חיוך גדול, גם כי היא התגעגעה אליהם מאוד, וגם כי היא שמחה כל כך לחזור לזמן שלה.
"מה אתם עומדים פה כמו בולי עץ? תקראו לו יא מעפנים!" צעקה אלה, ואילו סטייסי נראתה מעט מבולבלת.
"לקרוא למי?"
"לחבר שלך, למי עוד." קרצה לה אלה.
"חבר שלי...?" סטייסי פערה את פיה מעט, לא מבינה על מה מדובר. הדבר האחרון שהיא העלתה בדעתה שהחבר שייכנס עכשיו, הוא לא אחר מ-
"ביל?!" היא פלטה בשוק, ואילו הבחור בן ה19 חייך אליה בחום מהדלת, הוא ניגש והתיישב על יד מיטתה.
הוא שאל וליטף את שיערה, צמרמורת עברה בכל גופה.“How are you?”
“I’m fine…” היא מלמלה, מתקשה להבין את הסיטואציה "אני רק מתקשה להבין למה אני פה."
ביל גיחך. "כי את מפגרת, זה למה. את האדם היחיד שכשרוני מספיק בשביל שזה יקרה לו."
"יקרה לי מה?" היא שאלה בחיוך משועשע.
"ייפול עליך ארון."
אפילוג:
אז נכון. נפל עליי ארון פעמיים, ואני מגלה פעמיים שאני חברה של ביל, ופגע בי ברק באמצע הקיץ, ובכלל, אני בן אדם מאוד כשרוני, אני מניחה.
כבר עברו חודשיים וחצי מאז ש"נפל עליי ארון" בפעם השניה, ולמען באמת, הפעם השניה פשוט מושלמת יחסית לראשונה.
אני וביל ביחד, ועוד שבועיים חוגגים חמישה חודשים. אני עדיין בתולה, פיזית לפחות, בדקתי אצל הגיניקולוג לפני שבועיים. זה היה ממש מגעיל. אני שונאת גניקולוגים. איך שהם אומרים לך להתפשט ו... טוב. זה לא לעניין.
כשגיליתי שביל הוא חבר שלי הייתי לא פחות ממופתעת, ביקשתי מאלה שעליה תמיד אפשר לסמוך בנושאים הזויים שתספר לי איך זה קרה, והיא לא החסירה פרטים.
אחרי שפגע בי ברק, כמתנת החלמה אמא שלי שלחה אותי להופעה של טוקיו הוטל בצרפת, ואיכשהו הסתננתי למאחורי הקלעים ופגשתי אותו. נשארנו בקשר כחודש, אחרי זה הוא הגיע להופעה בישראל(אני לא מאמינה שפספסתי את זה!) ונפגשנו שוב, הוא היה בארץ שבוע, בשבוע הזה יצאנו ובסופו של דבר התנשקנו ונהיינו ביחד.
המיליונר הקטן דואג לבקר אותי בארץ לפחות פעם בחודשיים, ואנחנו מדברים כל יום בטלפון שעות על גבי שעות. הוא כל כך מקסים ואני מאוהבת בו מעל הראש, הרבה יותר ממש שהייתי מאוהבת בביל בן ה14.
וכשאני חושבת על זה, ביל הגדול נראה הרבה יותר טוב...
בעיקרון, הכל מושלם. אני מקווה רק שלא תיהיה פעם שלישית עם ביל בן 35, לזה אני לא מוכנה.
ובכלל, כל מה שקרה לי כאן. הברק, המשאלה, ביל הקטן, האשפוז, ביל הגדול... זה איזשהו נס.
לא. זה מזל.
מזל משמים.
אני יודעת שזה לא נראה הרבה, אב כתבתי את זה במשך שעתיים, ובאמת השקעתי בכל העניין.
שלא לדבר שזה פרק אחרון.
אז תעשו לי נעים חבר'ה, ובבקשה- תפציצו את התגובות 
מקווה שבקרוב יעלה הפיק של שרית, וסתם שתדעו, מתבשל אצלי פיק חדש, שיהיה הרבה יותר טוב מזה. אני לא טובה בקומדיות ומעולה בדרמות, והבא יהיה דרמה. ככה ש... טוב. בעיקרון אתם תראו.
אוהבת הכי שבעולם, פלורית 333>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
