היי כאן פלורית, עם וואנשוט חדש שכתבתי.
הוא לא קשור לטוקיו הוטל אבל אם אתם רוצים אפשר לשייך אותו לכל אחד מהבנים.
הוא בא לי בהשראה ממזג האוויר שאני כל כך אוהבת, הגשם הזה והקור, וזה רומנטי בטירוף אז באה לי המוזה.
ועכשיו, אני יודעת שזנחנו, ובאמת שזה לא היה אמור להיות ככה ואני נורא מצטערת, כנראה הפאנפיק של שרית לא יתפרסם בסופו של דבר אבל לשלי תצטרכו לחכות עוד טיפה, אני באמת ממש מצטערת.
ועכשיו לוואנשוט:
בוא נתנשק
"לעזאזל, ומאיפה הגשם הזה הגיע?!" צעקתי בחיוך, מנסה להתגבר על רעש הרוח והמבול שנפל עלינו משום מקום שהיה בלתי נסבל ממש. אני והיא רצנו אחוזי ידיים ברחוב שבמרכז העיר. את הערב שלנו בילינו בתאטרון והגשם תפס אותנו לא מוכנים.
לעצור מתחת לגגון לא הייתה אופציה זמינה, הכל היה כבר תפוס על ידי אנשים אחרים שגם אותם, בדומה אלינו, תפס הגשם ללא מטריה, כך גם לגבי הזמנת מונית, לפני שתמצמץ המונית כבר תעלם לה עם נוסע אחר, לכן עשינו את המובן מאליו. רצנו.
"זה גדול!" שמעתי אותה צוהלת מאחוריי, מתנשפת מהריצה. הסתובבתי להביט בה, ואילו רק לחלקיק שנייה. שיערה הארוך והשחור היה רטוב ממש כמו אחרי מקלחת, וטיפות גשם נוצצות החליקו במורד פניה, מהמצח, לאורך הלחיים והיישר אל שפתיה האדומות שחייכו חיוך רחב ומאושר. עינייה נצנצו בשובבות ילדותיות שכזאת, ואכן היה אפשר לראות שכל הסיפור שיעשע אותה מאוד.
מאז ומעולם היא אהבה את החורף, וכבר ימים רבים התלוננה שאיך יכול להיות שכבר סוף דצמבר והגשם עוד לא הועיל בטובו לבוא. והנה לה, רצה מאושרת ברחוב באמצע גשם מבול, כולה רטובה ומחייכת ואני מחייך איתה, כי איך אפשר שלא?
אני מבחין במונית בקצה הרחוב, ומתחיל להגביר את הקצב, אולי נספיק. אמנם התאטרון במרחק הליכה מבתינו, אך של עשרים דקות לפחות ובזמן הזה אנחנו כבר נחטוף דלקת ריאות.
"בואי נמהר, אולי נספיק." אני מגניב לה חיוך והיא מנסה להדביק את הקצב מבלי להחליק וליפול, וגם ללא גשם קשה לרוץ על עקבים כמו שהיא נועלת עכשיו, שגורמים לה להיות כמעט בגובה שלי.
עוד חמש מטר. עוד חמש מטר והיינו מספיקים, אך המונית כבר נסעה והשאירה אותנו לעמוד מול המקום בו הייתה ספוגי מים ומאוכזבים. אני מבחין מצד שמאל שלי בגגון ואני והיא נדחפים תחתיו. אני מחבק אותה והיא אותי ואני מרגיש איך המתוקה שלי רועדת מקור, מה שגורם לי לחבק אותה עוד יותר חזק.
אנחנו עומדים שם מספר דקות ומקשיבים לשקט, לטיפות הגשם שפוגעות בקרקע, בגגות ובמכוניות ואני מרגיש את עיני השקד הגדולות שלה נעוצות בי.
אני שולח לה מבט מבולבל, ואילו היא רק מחייכת את אותם מהחיוכים המאושרים שלה, ועיניה נוצצות בהתלהבות. על מה היא כבר חושבת, הממזרה הזאת?
היא מתנתקת מהחיבוק ותופסת את ידי בשתי ידיה, יוצאת מחוץ לגגון ומושכת אותי אחריה, עכשיו אנחנו שוב עומדים ונרטבים תחת הגשם.
היא מביטה לי בעיניים ואומרת במתיקות; "בוא נתנשק."
"מה?" אני שואל, מגחך מעט.
"תמיד חלמתי להתנשק בגשם. בבקשה, תגשים לי את החלום." היא אומרת בנשימה אחת, ועושה הפסקה על מנת למלא את ריאותיה באוויר. "בוא נתנשק."
אני מביט בה שניה ארוכה, מחייך ועוטף את גופה הצנום בזרועותיי, מקרב את שפתי לשפתיה ומנשק אותה. מנשק אותה עמוק, עם הלשון. והיא מנשקת חזרה.
ואנחנו עומדים באמצע הרחוב הראשי בסנטר 5 דקות שלמות, מחובקים ומתנשקים. בגשם.
אני מתנתק מהנשיקה ומבחין במונית שעוצרת, אני קורא לה ואנחנו נכנסים לתוכה, מחייכים זה לזה.
ומאז אני גם אוהב את החורף, וכל פעם כשיורד גשם אני חוקר אותה במבטיי בציפיה, עד שהיא מבינה, מחייכת אליי בשובבות, ואומרת;
"בוא נתנשק."
מקווה שאהבתם, תגובות יתקבלו בברכה 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
