בלוגהה

אז יצאתי לי לטיול שנתי לשלושת ימים מיום שלישי עד היום, תודו שלא חשתם בחסרוני.

אה, ד"א קנו לי מקלדת ככה שסופסוף אני יכולה לכתוב פוסטים ארוכים ונורמלים, ופוסטים בינוניים ומטה לא לוקחים לי יותר משעה של "כתיבה" (העתקת אותיות...).

העירו אותי ביום שלישי בבוקר אחרי שינה של איזה שעתיים וחצי.

עד שגררתי את עצמי מהמיטה וזזתי אני כמעט פספסתי את האוטובוס.

כולם עלו והתחלנו לנסוע. מקץ כשעה, עצרנו במין מסעדת דרכים שכזאת, והעצירה הייתה בדיוק בזמן, אני הייתי כבר על סף ההקאה.

מסעדת הדרכים הזאת הינה נוסטלגית במיוחד לי ולחברותי כי פעם בטיול של כיתה ח' הצטלמנו ליד שלט ענקי שלפניו שכתוב עליו באותיות אדומות וגדולות "שירותים". אחח רגעי הנוסטלגיה!

התמונה הזאת תפורסם במקרה שהבנות המצולמות לא יביעו התנגדות.

אני וחג'י לא נכנסנו למסעדה והעדפנו לשבת בחוץ בחניה, ולאכול את הפרוטלה שלי.

וגם הייתה שם חתולה ג'ינג'ית חמודה שעברה שם ואיך שראיתי אותה צווחתי "חתולההה!!!" כאילו לא ראיתי חתולה בכל ימי חיי... מסכנה חג'י, במקומה אני הייתי הולכת"

המשכנו במסענו.

אחרי עוד איזה שעה וחצי-שעתיים של נסיעה וירידה מעצבנת לאיזור ים המלח המלווה באוזניים סתומות הגענו למצוק תמרור או משו כזה.

החליטו לקרוא לו ככה כי "הוא בולט בשטח כמו תמרור"... מילא.

התחלנו לעלות למצוק כשפתאום ילדה-מהשכבה-שלי-שאין-לי-כוח-להמציא-לה-כינוי-כי-אני-ממילא-לא-אכתוב-עליה-הרבה-או-בכלל התחילה לצווח לה, דבר שלא כ"כ אופייני לה.

אחרי שמספר חברות התקרבו מסתבר שארבה שטס לו כמעט נתקע בה.

ארבה!!

ארבה ורוד ופקאץ (זכר של פקאצה... כאילו דה!) אני וחג'י התקרבנו אליו רק כדי לצרוח "אמאלה ארבה/ אמאלה יצור פויקילותרמי!" ואז לברוח.

ראיתי אולי איזה 10 פריטים של ארבה.

ילדה אחת מהשכבה שלי אילו לכדה ארבה גוסס בשקית ניילון.

מתישהו במהלך הטיול, כשהכיתה הערסית שבשכבה הגיעה קרוב אלינו, שמענו את הילדה הערסית הקטנה שרה פזמון של שיר מבדר ביותר.

"דמעה של גבר שווה יותר מאשה עם לב של אבן..."

השירים המזרחיים האלה כ"כ נכים...

הארוחת ערב הייתה טעימה.

אני התקלחתי אחרונה והספקתי לעצבן את כל חברות החדר שלי כי כשהייתי במקלחת במקום להזיז את הידית מצד לצד אני דפקתי אותה מצד לצד (נותנים אגרוף קטן) ומסתבר שזה עשה להם דפיקות בקיר.

כל הערב לווה בפעילות האופיינית ל 5 בנות שנמצאות  לבד, בלילה, בחדר קטן, בעיר קטה ונידחת...

דיברנו.

זיבלנו כל אחת שכל חברתה עד השעות הקטנות והמאוחרות ביותר של הלילה (23:00).