בלוגהה

כוחו של האגרוף סוגר אותם ומכוון את כל המקלונים הדקים שביד שיעמדו ישר. הם כולם צפופים בפנים, יש ביניהם מגע רב עד לרגע הבלתי נמנע, אפילו הם בהיותם עשויים מפלסטיק מודעים לכך, שבו כף היד נפתחת והם ניטחים בחוזקה ברצפה, פניהם אנה ואנה, ומגע בין האחד לשני הופך לנקודתי בלבד, לא החיבוק שהיה מקודם. פיזורם הוא הכרחי, זה חלק ממעגל חייהם ולמרות זאת יש במראה של הבלאגן על הרצפה משהו עצוב.

לפעמים הייתי רוצה את הכח לקום, להביט סביב ולמצוא את הדרך לקרב את האחים זה לזה על אף שפני כל אחד מהם לכיוון שונה, אפילו גב אל גב. האם יש למישהו מאיתנו יכולת לכך או שרק היד שנעלמה בנתיים יכולה לכך?