בלוגהה

משהו מאוד שביר שם בפנים. כמו מתנה הכרוכה בנייר העטיפה הכי ססגוני עם הסרט הכי מנצנץ... אבל ניעור קל יחשוף את קרקושי השברים, החיכוך הכואב שלהם אחד בשני.

זה מדהים איך דבר קטן  מערער אותי פתאום, בלי לדעת אם הוא באמת קטן או שהוא גדל בלי ששמתי לב, כמו אמא שלא מרגישה את השנים שחולפות והגובה שנוסף לבנה. פה כמובן לא מדובר בשנים והשינויים מהירים מדי, כרגיל באשמתי.

אני צריכה להיות מרוכזת עכשיו.