בלוגהה

פוסט שכבר כמה ימים לוחץ לי לכתוב. הרקע מלא בפרטים והוא קשור לעבודה, אספר בקצרה.

לפני כשבוע באתי לתיגבור. עבדתי עם עוד אדם ושנינו עשינו טעות שכבר נעשתה לפני, טעות שאני בעצמי מנעתי פעמיים ושכעת נפלנו בה.

מיד עשו תחקיר, שני אשמים מול עשרה מאשימים. הטונים אמנם לא היו גבוהים אבל הלחץ היה בלתי נסבל. מה גם שהאדם השני היה די שאנטי דבר שגרם לי להראות עוד יותר אשמה. בתחקיר די התעלמו מהבעיתיות של האירוע מהצד הלוגיסטי והמקצועי והחליטו לסווג אותו כבעיית משמעת מצדנו.

כמה שהם התאמצו לנפח את הסיפור אני יודעת שבאמת יש לנו אשמה כלשהי כאן, חטאנו בשאננות ובשגרה ונתנו להרגלים הרעים שקנינו להשתלט בלי להפעיל שיקול דעת ולהבין את ההשלכות האפשריות. ידעתי שאלי יתיחסו בחומרה רבה יותר מכיוון שהיו לי מספר טעויות בעבר ואני הייתי הבכירה בין שנינו. אחרי הבלאגן של התחקיר חיכיתי שהמנהלת שלי תחזור מחו"ל כדי שאדע מה יעלה בגורלי. למרות שלמנהלת שלי יש נטייה לכלבתיות לפעמים, היא הייתה בסדר גמור איתי וניכר שעשתה ככל שיכלה כדי שלא אפגע מדי מחד אך שאלמד להזהר ואפנים את גודל הבעיה מגיסא על אף שקיבלתי אזהרה כתובה ושאיומי פיטורין נכתבו שם במפורש במידה ו"המצב" ימשך כמות שהוא. במאמר מוסגר אומר שהיום הייתה לנו ישיבה רבעונית מעצבנת כזו ובה גילינו שמישהו אחר עשה טעות נוספת ועכשיו הבעיה המקומית שיצרתי הפכה בזכותו למשהו נרחב יותר בעל השלכות רציניות הרבה יותר, אני יודעת שזה בגלל טעות שלו אבל קשה לי שלא לחשוב שאילולא הייתי אני טועה מלכתחילה, הבעיה לא יכלה להתפשט הלאה. וכן, עברתי לדבר ביחיד כי אני מרגישה מאוד מאוד אשמה. וכן, אני מרגישה חרא ושכולם מדברים מאחורי הגב ומסתכלים עלי כזאת שטועה, לא מקצועית ועושה פאדיחות.

אבל- וזה הרגע בו הפתיחה הארוכה ואולי מעט יבשה הזו נגמרת והתוכן שלשמו התכנסנו יתחיל ויכתב- המקרה גרם לי לחשוב על כמה דברים חשובים.

בראש ובראשונה, עשיתי עם עצמי בדק בית מקצועי ולקחתי על עצמי שאפסיק לעגל את כל הפינות הקטנות האלה שחשבתי שאף אחד לא שם לב אליהם. כשבוחנים אותך בשבע עיניים אתה רוצה להיות צדיק יותר מהאפיפיור.

מעבר לזה, ניסיתי להסתכל בגדול על הגישה שלי לעבודה בזמן האחרון ושמתי לב שזו שליוותה אותי היא של "להעביר עוד יום" ולא להגדיל ראש כמו שהייתי עושה פעם, כי מה זה משנה, בסוף משלמים אותו הדבר וגם ככה העבודה חלשה כרגע אז אפשר להתחפשן בהפסקות ארוכות. לכן החלטתי  להפסיק לקחת את הדברים כמובנים מאליהם, "להצמיח פינות" וללכת לפי הספר עד כמה שזה מנוגד לאופי שלי. כי בסה"כ עד לפני קצת יותר משנה, בחיים לא הייתי מאמינה שאגיע לשלעבוד במקום עם תנאים ומשכורת כמו שאני מקבלת עכשיו, ולמרוות הרגעים הפחות נעימים זה מה שמממן לי את כל הדברים שאני אוהבת ואת התואר שאני מתכננת ללמוד בשנה הבאה, וזה דבר שכמובן אסור לזלזל בו.

בגדול החלטתי לקחת את עצמי בידיים, אז אמנם כתיבת הפוסט הזה לוקחת לי זמן ממושך אך מיד כשאסיים אלך להרביץ פסיכומטרי. אני לא יוצאת, לא מתאמנת במכון (!), לא רוקדת (!!) וכמה שזה לפעמים קשה לי להכריח את עצמי ללמוד בסה"כ אני רוצה לדעת בסוף התקופה הזו שעשיתי כל מה שאני יכולה ושלא יהיו לי חרטות. ההקדמה על העבודה עזרה לי בנוסף כדרבון של לרצות להיות כשירה ללימודים כמה שיותר מהר ואז אולי אוכל לשלב שם משרת סטודנט ולהיות שם פחות במקום להתקע שם במשרה מלאה לעוד שנה של השלמות.

בנוסף לכל ענייני הכספים והעבודה, המקרה הזה לימד אותי ענווה ולדון אחרים לכף זכות. אני נזכרת בערגה בתקופה בה זה היה חלק מהחינוך והחברה בה הייתי מצויה ואז הנושאים הללו היו ספוגים בהוויתי היטב. כעת כשדברים השתנו בשבילי בשנים האחרונות כנראה קצת איבדתי את עצמי ופיתחתי אופי שונה, ובהקשר הזה לא בטוחה שלטובה. כנראה שיש מקרים שלהביט אחורה ולרצות ליישם דברים מהעבר זה לא עניין של רגרסיה.

והדבר האחרון אומר לעצמי כמו גם לכל מי שעיניו הגיעו עד כאן- תעריכו את מה שיש לכם. ידוע שהדשא של השכן ירוק יותר והטבע שלנו הוא לרצות יותר ולשאוף להתקדם, אבל לפעמים אנחנו שוכחים בדרך להעריך את הדברים שקיימים. הלוואי על כולנו לדעת להעריך ולהינות ממה שיש לפני שזה נעלם לבלי שוב.

שנדע לעצור ולהריח את הפרחים שבצדי השביל.