בלוגהה

השעה הכי רגועה שלי בשבוע היא ככל הנראה הנסיעה לעבודה (חלקכם מרימים עכשיו גבה) במשמרת הלילה הראשונה. המשמרת הקודמת לכך היא תמיד משמרת בוקר מה שאומר שיש 24 שעות של חופש בין השתיים והשלמת שעות שינה היא הפעילות ההגיונית ביותר למלא את החלל הזה. וכך, כשהחושך בחוץ מרגיע את העיניים והעייפות לא מנקרת בראש, אפשר להתרווח על הכסא ולשמוע מוזיקה רגועה וכיפית כל הדרך לדרום.

גם היום כמו בכל פעם שאני שומעת מוזיקה אהובה אני מסוגלת לנגן אותה בראשי ולדמיין בין אצבעותי את כלי הנגינה האהובים שלי, אלא שהיום התגנבה לראשי המחשבה שאני ממש ברת מזל על כך שנפלה בחלקי ההזדמנות ללמוד לנגן, שנים ארוכות שבהן אני שומעת שיר אהוב ומשמיעה בלבד אני מצטרפת לזמר והופכת להיות כלי נוסף בלהקתו.

המחשבה הזו הפליגה עוד למחוזות רחוקים ואז נזכרתי בה. באותה אישה שלימדה אותנו שעה או שעתיים שבועיות בכיתה ג' להפיק צלילים ערבים יותר או פחות מחלילית שחור-לבן. נזכרתי איך הייתי יושבת בבית עם חוברת התווים ומנגנת את אותה יצירה פשוטה שוב ושוב, איך ההורים שלי כעסו, איך המשכתי בכל זאת. נזכרתי איך שבמסיבת חנוכה באחת השנים כל הכיתה עמדה מול ההורים בשורה וניגנה שיר חג, אחר כך נשארנו פחות בנות וניגנו שיר נוסף, מסובך יותר ולבסוף נותרתי אני לנגן שיר אחרון לבד, נזכרתי איך לאירוע שכחתי את חוברת התווים וניגנתי מהזכרון, איך זייפתי "רק" בצליל אחד.

נזכרתי באיך שפעם היא לקחה את כולנו להקלטות באולפן וכשעמדנו בחדר ההוא ודיברו אלינו מבעד לאוזניות הרגשתי הכי מקצועית בעולם, נזכרתי איך התגאתי בעצמי ונהנתי מהחוויה למרות שמיץ התפוזים ששתיתי לפני כן עשה לי כאב בטן לכל אורך הנסיעה.

נזכרתי איך הייתי שנתיים אצל המורה בחוג מתקדם אחה"צ, איך קנינו כולנו גם חלילית אלט שהיא גדולה יותר וכמה שבזמנו כף היד שלי הייתה קטנה והיה לי קשה לאצבע את כל התוים. נזכרתי שעזבתי את החוג לאחר שנתיים ומעט לאחר מכן חברה משם התרברבה שהם למדו לנגן את שיר הנושא של "טיטניק", נזכרתי שהתבאסתי שדווקא כשאני עוזבת לומדים משהו חדש ולא רק מוזיקה קלאסית, נזכרתי שמאוחר יותר הייתי גאה בעצמי שהבנתי שאני לא צריכה את התוים ואני מבינה לבד מהם התוים הנכונים. נזכרתי באיך שמרוב שימוש החלילית שלי התבלתה ונהרסה ועד היום אני מנגנת בחלילית של אחותי, זו עם מדבקת הסמיילי הנוצצת בחזית.

היום בהסעה תהיתי לגבי אותה מורה, האם היא עדיין מלמדת ומה קורה איתה עכשיו. הקלדתי את שמה בגוגל בלי שידעתי למה לצפות כי לא הייתי בטוחה אם היא עדיין נושאת את שם המשפחה שאני זוכרת. בתחילה לא ידעתי אם התוצאות שגוגל הציג אכן מצאו לי את שחיפשתי, אך דף הפייסבוק שנכנסתי אליו לא הותיר ספקות. למרות שעברו 17 (!) שנים מאז וסימני הזמן ניכרו בה היטב ומעט הקשו על הזיהוי, השיער עדיין קצר מתולתל וצבוע אדום, העיניים עדיין קטנות ומוכרות. מסתבר שמאז היא גם פרסמה שני ספרים, סיימה שני תארים, הפכה למגשרת וגם התחתנה וילדה בן.

ובין כל הדברים החשובים והרציניים הללו אני תוהה האם יש לה בכלל מושג שהיא שינתה את חיי מן הקצה אל הקצה. האם יש לה מושג שבזכותה החלום שלי בגיל 10 היה להיות נגנית בפילהרמונית? האם היא יודעת שעד היום אני מסוגלת להעביר שעות בהשמעה של מוזיקה ובהצטרפות אליה בנגינה עד שמתייבש לי הפה ושפתיי כאובות? האם היא יודעת שאני מתכננת לקנות גיטרה בס בקרוב, ומתרגשת בכל פעם שאני חושבת על כך? האם יש לה מושג שהיא עזרה לילדה קטנה אחת למצוא מקום בו היא מרגישה שייכת?

אחד מהאנשים האלה שנכנסים לחייך לרגע קט רק כדי לעצב אותך מחדש.