ופתאום במפתיע התגנבה לי לראש המחשבה שאולי יהיה לי קצת עצוב לנסוע לשנה לארץ השיכורים, לחיות הרחק מהחברות, מבן הזוג, מהמורה לבס שאני חולה לו על התחת, ממועדוני הסלסה שאני כל כך אוהבת, מהמשפחה ומהסביבה שאני מכירה ורגילה אליה. פתאום הזוהר של ההרפתקאה וה-"חוויה של פעם בחיים" קצת מתעמעם.
אבל יהיה בסדר, נכון?
לפני כשבועיים נסענו כמה חבר'ה מהעבודה לאילת, סה"כ הכל תשעה אנשים שמחולקים לשלוש זוגות ועוד שלושה. אני חושבת שחלקם לא האמינו עד הרגע האחרון שזה יצא לפועל כי איכשהו דברים תמיד מתפקששים, במיוחד כשמדובר על קבוצה גדולה כל כך, ולבסוף היה ממש נחמד ואפילו התחלנו לדבר על חו"ל ביחד.
הדבר היחיד שהרגיז הוא העובדה שלמרות שביקשתי ממאמי להוריד פרופיל ושלא יהיה כל כך בולט באינטראקציות החברתיות, הוא כנראה שכח או התעלם איפשהו באמצע הדרך.
מה זה להוריד פרופיל?
בניגוד לאנשים אחרים שאני מכירה שכאשר הם נמצאים בחברת החברים של בת הזוג הם שקטים ומקשיבים יותר, הוא איכשהו מרגיש נורא בנח. כל כך בנח שלפעמים הוא פשוט לא מפסיק. נכון, כולנו עובדים באותו מקום והוא לא זר אבל בכל זאת זה הגיע למצבים לא נעימים בהם הוא אובר חברתי ואובר דברן ברמה שאני רואה שבני הזוג שלו לשיחה מתחילים לאבד את הסבלנות ולהיות מותשים, ואפילו לי לעיתים פשוט נמאס לשמוע את הקול שלו וניסיתי לסמן לו בעדינות במקרים שהוא הגזים (והוא כמובן התעצבן או לא הבין מה אני רוצה ממנו) הרי גם שיחות שנעשות בחיוך ובאווירה טובה מתחילות לאבד מהכיף שבהן כשזה נעשה ביותר מדי מלל ובאינטנסיביות גדולה.
לי כמובן, לא היה נעים בשבילם ומצד שני גם לא רציתי שיחשבו עליו שהוא חופר או מציק, במיוחד כשאני יודעת שבד"כ הוא לא כזה.
כמובן שהשילוב של ארבעה ימים בעבודה שהוצמדו לארבעה ימים אינטנסיביים מדי איתו באילת הביאו אותנו לריב-סף-פרידה ברגע שחזרנו לדירה.
מיסורי הזוגיות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: