עוד ציון שהגיע, עוד כשלון. אמנם הפעם הוא לא מפואר כמו זה הקודם, הפעם היו חסרות לי מספר חד ספרתי של נקודות כדי לעבור ובכל זאת, בחלוקה הבינארית השגרתית קיבלתי "לא!" גדול ואדום.
לא, לא עברתי.
כן, כן כשלתי.
ואני מתחילה לדאוג ממה שכבר יקרה הלאה, הרי גם אם אחליט שבא לי להמשיך בתואר הזה, בקצב הנוכחי יקח לי הרבה יותר מדי זמן כדי לסיים.
במיוחד כשאני לא נהנית. או חושבת שאני טובה בזה. או רואה את עצמי מהנדסת נמרצת המבלה שעות ארוכות במשרד, כמעט מרגישה מסופקת אבל בעיקר מתבאסת על הזמן הפנוי שאין לי ובחיי שאני לא צריכה להתאמץ כל כך הרבה בלימודים רק בשביל לסיים במצב של באסה, אני עושה את זה מצויין כבר עכשיו, יש לי חוש טבעי לזה.
אבל איכשהו אני מסרבת להבהל לגמרי וזה למרות שאין לי מושג איך ממשיכים מכאן. או לאן. או מה אני רוצה לעשות בחיים. זתומרת, אני רוצה לטייל, לנגן, לרקוד וכמו שאמר ג'ון לנון במשפטו המפורסם, רוצה פשוט להיות מאושרת אבל משהו בתוכי לא בסדר.
כאילו שלא משנה כל כך מה תהיינה הנסיבות החיצוניות, אני מרגישה שמשהו בתוכי צריך להשתנות, איזשהו "לקחת את עצמי בידיים" שכזה לפני שאוכל לממש את עצמי באמת, להנות ממה שבכל זאת השגתי ולשאוף קדימה בצורה בריאה והגיונית.
פוסט על איסלנד עוד נכתב, פשוט התחשק לי לפרוק.
לא עבר עריכה, מקווה שלא יצאתי עילגת מדי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: