בלוגהה

יתכן ואני רק קורבן של המדיה ושזקני ומכובדי יאמרו "עברנו את פרעה נעבור גם את זה". יכול להיות שזה רק בגלל שאני לא חיה כרגע בארץ והחשיפה המוגברת לתקשורת פחות אוהדת ישראל עושה את שלה ואולי בכלל זה היאוש מכך שכל מיני אירופאים ואמריקאים מגבשים דעה, מוצקה באופן מפתיע לעתים, על ידי זפזופ בין חדשות לטורניר ספורט או בעלעול עיתונים בין ידיעה מהמזרח התיכון והפרשיה החדשה מבית משפחת קרדשיאן.

אבל בחיי שבכל דרך שלא הפכתי את זה אני לא רואה מוצא שפוי. וברור לי שאני לא הראשונה וודאי שלא האחרונה שמתהפכת בלילות מדאגה. 

מדי פעם כשהמחשבות על הנושא עולות על גדותיהן אני גוררת את המבורגר לדיון בנושא. בפעם האחרונה זה קרה בליל רווי אלכוהול שדווקא אמור היה להיות נחמד אך למרות שבתחילה ניכרה אי נוחות בקולו ובשפת גופו הוא נשאר איתן בדעתו שלא להפגין חיבה עם שום צד ולמעשה ניתן לסכם את דבריו ב- "אני לא אומר שאת טועה או צודקת אלא רק מנסה להסביר לך בשיקולים קרים איך קורה שדעת הקהל העולמית היא נגדכם ובכל מקרה זה רק טבעי שתהיה לך דעה מאוד חד צדדית בנושא". ניסיתי להראות לו ולהסביר בראיה היסטורית את הצד שלנו (אתם יודעים, החלוקה החוקית באו"ם, אי הקבלה שלהם ופתיחת מלחמת העצמאות בתגובה, החזרת סיני בתמורה לשלום, ההצעות להחזיר יותר מ90% מהשטח בקמפ דיוויד וסירובם) והוא נותר בדעתו שלא להגיב בצורה שתתפרש כאילו הוא מסכים איתי ואני בתגובה אמרתי שהאופן שבו התקשורת כאן מציגה את הסכסוך אני בכלל לא מתפלאת שהוא לא מוכן להפגין חיבה לצד שלי. ואז החלו לצוץ לי דמעות בעיניים.

כשפליווד שוברת קופות כמעט כמו הוליווד, כשחלקים גדולים מאיתנו אכולים רגשות אשמה והם מגובשים דיים בדעותיהם, כשלהם יש מממנים במדינות ערב ותומכים במדינות המערביות ולנו אין מספיק אוהדים, כשמערכת החינוך שלהם מתמידה בהאכלתם בשנאה עיוורת ושלנו מתחלפת עם כל שר חינוך חדש.

מה יהיה הסוף של כל זה? 

אני מפחדת.