בלוגהה

יש לי כל כך הרבה להגיד. 
אני עוד בחוב לגבי עדכון הטיול של פיץ ושלי בארץ, מסיבת הרווקות והחתונה של הבסטי וחוויותיו כתייר בירושלים, יפו וטעימת שקשוקה.
אבל כרגע יש המון דברים שמסיחים את דעתי.
מחר למשל, החלטנו לצאת לטיול ספונטני של כמה ימים שמצד אחד מתחשק לי לראות בו כמה שיותר ומצד שני אני רוצה להספיק לחזור לדירה כך שיהיה לי זמן לסיים כמה דברים שהתחלתי מזמן. 
בטווח זמן בינוני יש גם את כל עניין חזרתי לארץ שמתחיל להכנס להילוך גבוה.
ביקורים של זרים שבאים לוודא שהדירה במצב סביר, הנחיות לגבי החזרת הרכב, הזמנת כרטיס טיסה וכו', המון בלאגן מרגיז שגורם לי לרצות לקבור את עצמי מתחת לפוך ולהעלם.

ואם זה לא מספיק מכביד נפשית, ישנם לא מעט נשמות טובות וסקרנים למיניהם ששאלו מה פיץ ואני מתכננים לעשות, כשהניסוחים ורמת דחיפת האף נעים בין מנומסים וחבריים ועד ל-טוב בואו תכנסו לנו לתחתונים וזהו.

כדי להוסיף עוד קצת בלבול לסיפור, מדי פעם אני שומעת על אנשים שפעם היו ברילוקיישן כמוני והכירו שם איזה מישהו\מישהי, נכנסו לקשרים רציניים ובסופו של דבר גם נשארו.
אז כן, אני נהנית מאוד כאן בארץ השיכורים אבל גם אם זה אפשרי- וממה שהבנתי מהזמנים המדוברים ההם הרבה הנחיות השתנו- אני לא באמת יודעת אם הייתי רוצה לעקור לכאן, ובכל זאת, אני מכירה כל כך הרבה אנשים שהיו איתי כאן, וחלקם חברים ממש טובים, שכבר חזרו ארצה וכעת הם בדכאון טוטאלי ורק מחפשים אזרחות נוספת או דרכים אחרות שמאפשרות הגירה ובאופן טבעי אני מפחדת שזה יכה גם בי.

אני גם ממש ממש גרועה בפרידות, עד כדי כך שאני עשויה ליצור קשר עם HR כדי לברר איתם האם יש אפשרות למעבר לכאן, ומשתעשעת בסיטואציות דמיוניות שבהם אני באה ומתרצת את הרצון שלי להשאר כאן כי אני בהריון ואני צריכה למצוא את האבא שזהותו מסתורית או שאני מתחתנת. 
כמו שאתם מתארים לעצמכם, רכבת ההרים הרגשית הזו לא עוזרת ליחסי עם פיץ, וקרונותיה גדושים בקשת רגשות רחבה שמתחלפת במהירות. חרדת נטישה, חיבוקים ואהבה עד אין קץ, עצב, דכאון כללי ולפעמים גם באסה עליו, כמו שקורה לעתים בזוגיות, אלא שכעת, מתלווה לתחושת הבאסה המבאסת גם טעם לוואי חמצמץ של - אין טעם אפילו להסביר לו את רגשותי או ליישב איתו עניינים שעד לא מזמן אולי עוד הייתי טורחת, אני במילא עוד רגע עוזבת.