בלוגהה

 מיום שישי שעבר הטלוויזיה בבית הורי לא יציבה. זה התחיל בהודעת שגיאה על המסך שסיפרה על בעיות תקשורת שגרמה להורי לבלבול ושלחה את אבי להתקשר למוקד הטלפוני. בתחילה האשה מעבר לקו שאלה מספר שאלות וביקשה ממנו לנתק ולחבר בחזרה כבל שחור וחיזוק כבל הברגה לבן. תוך זמן קצר המסך שב להציג את שידוריו והעיר שושן צהלה ושמחה. לבערך שלוש דקות, ואז התקלה חזרה.

אבי התקשר שוב וציקצק בעצבנות במרווחים קבועים של עשרים שניות בעת שהמנגינה המרגיזה מעבר לקו התנגנה, (מה שגרר את אחיותי ואותי לפרץ "יואו תרגע כבר!!") מה שגרם להמתנה הקצרה להרגיש כנצח. ואז הוא הקיש בטעות על מקש שאיכשהו ניתק את השיחה.

אמא שלי קיטרה ואבא שלי חצי התנצל חצי התעצבן ואמר לה שהיא יכולה להתקשר בעצמה אם היא רוצה, דבר שכמובן לא יקרה בגלל חרדת הטלפונים שלה. אז אחותי התקשרה וסיפרה ברוגע לבחור מעבר לקו את הכל. הוא הדריך אותה וביחד הם בדקו שההגדרות תקינות וחזרו על ניתוק וחיבור מחדש של הכבלים אך ללא הועיל. בכל מקרה השבת עמדה להכנס ופתרון הבעיה נאלץ להמתין. 

ביומיים שלאחר מכן חזרתי מהעבודה בשעות הלילה כדי למצוא טלוויזיה כבויה ואחות שמשלימה פערים דרך מסך הלפטופ.

בהמשך הטלוויזיה כן עבדה לזמן מה, הוט אמרו שהייתה להם איזו בעיה איזורית אמי מלמלה תוך בהייה במרקע. 

היום התעוררתי מהחום ומשיחת טלפון ארוכה וקולנית של אמי עם, ללא ספק, אבי. באמת שאני לא יודעת למה שיחה שתוכנה הוא "עדיין אין שידורים, שיחקתי עם הכבלים וזה לא עזר. זה לא לעניין שהטכנאי יכול להגיע רק ביום ראשון" צריכה להמשך כל כך הרבה זמן אבל השאגות נמשכו וכשביקשתי ממנה שתפסיק לצעוק אל תוך השפופרת היא הנמיכה את טונה למעין לחישה רמה שניכר בה שהיא מאוד מלאכותית ודרשה מאמץ ממנה. כמובן שזה לא החזיק מעמד זמן רב והתוכן של השיחה חזר על עצמו שוב ושוב בטונים וביאוש גוברים והולכים.

אז התקשרתי לאבי וביקשתי ממנו שירגיעו שניהם."כל הזמן אנשים אומרים לי שאני עצבני וצריך להרגע..." "כי זה נכון, העצבים שלך לא תורמים לשום דבר. זה לא יביא את הטכנאי מהר יותר או יתקן את התקלה אז פשוט תרגע".

קולות של רדיו בוקעים מהסלון ובין הצלילים ופטפוטיהם של אסי עזר ורותם סלע (למה הזוג הזה נמצא בכל מקום?) אני שומעת גם את אמי מדברת לאף אחד, כנראה דבקה בהרגל ההו כה מרגיז שלה להקריא למאזין דמיוני את הטקסט בעיתון בקול רם.

ניגשתי אליה לבקש שתפסיק, מה שבד"כ נותן לי חמש דקות של שקט עד שהיא שבה לסורה, אבל לא- הפעם זה לא עיתון. הפעם היא פשוט גוללה בפני אותו אורח דמיוני את השתלשלות האירועים וגם תיבלה את הסבריה במחוות ידיים "... ניתקתי את הכבל... נורה ירוקה כבתה והפכה לאדומה... הודעה על שגיאת תקשורת...".

"באמת שאני לא מבינה את העצבים שלך" לפתע המאזין הפך לדמות בשר ודם שלשם שינוי גם משיבה.

"זה לא בסדר שיש טכנאי רק ביום ראשון" היא אמרה. 

"כן אבל מה אפשר לעשות... בכלל, אם הייתי במקומך הייתי מנצלת את הזמן הזה. יש לך פה המון ספרים" הצבעתי על הכוננית העמוסה "למה שלא תקחי איזה ספר ותצאי לגינה או איזה מקום שקט ותנשמי קצת אוויר..."

"טוב בסדר..." ההיא ענתה לי מרוגזת ללא שום כוונה לנסות את שהצעתי. זה מוזר שתולעת עיתונים שכמותה שכן קוראת (וכאמור מקריאה) הרבה, התרגזה מההצעה הזו. האשה צריכה את מנת השידורים שלה לוריד וכעת היא נתונה בקריז.

אתמול החלטתי שאני מבזבזת יותר מדי זמן בפייסבוק. אמנם אני שם בעיקר כדי לחפש דירות אבל יש שם כמובן גם המון הסחות דעת אחרות שמכלות את זמני. אז לחצתי על מקש הlog out והלכתי לאכול משהו. 

כשחזרתי הבטתי על הפלאפון שלי ולא ידעתי מה לעשות.

"יש לך א' ב' ו-ג' שרציתי להספיק היום" הזכרתי לעצמי. ובכל זאת, הבטתי במסך הכחול בה מתנוססת תמונת הפרופיל שלי שמבקשת להתחבר ולא ידעתי מה עושים עם כל הזמן הפנוי הזה.